כד - אמצעותא דעלמא היכא

אמרו לה אמצעותא דעלמא היכא, זקפא לאצבעתה, אמר להו הכא. אמרו לה, מי יימר. אמר, איתו אשלו ומושחו:

(לשון רבנו זכרונו לברכה):

א. דע, שיש אור, שהוא למעלה מנפשין ורוחין ונשמתין, והוא אור אין סוף. ואף על פי שאין השכל משיג אותו, אף על פי כן רדיפה דמחשבה למרדף אבתרה. ועל ידי הרדיפה, אז השכל משיג אותו בבחינת מטי ולא מטי. כי באמת אי אפשר להשיג אותו, כי הוא למעלה מנפש רוח נשמה:

ב. ודע שאי אפשר להשיג אותו אפלו בבחינת מטי ולא מטי. אלא על ידי עשית המצוות בשמחה. כי על ידי שמחת המצוה נשלם הקדשה ומעלה החיות והקדשה שבקליפות בבחינת אחד עשר סמני הקטרת. כי הקלפות הם בחינת מותרות והם בחינת עצבות בבחינת (משלי יד): 'בכל עצב יהיה מותר'. והם תקפא דדינא בבחינת (בראשית ו): ויתעצב אל לבו. ועקר השמחה היא בלב כמו שכתוב (תהלים ד): נתתה שמחה בלבי. וגלות השכינה, שהוא בחינת לב שהוא שמחתן של ישראל, עקר גלותה כשעצבות שהם הקלפות גוברים עליה, בבחינת: "ויתעצב אל לבו". וזה הוא כשיצאו ישראל מהגלות, כתיב (ישעיה נ"ה): "כי בשמחה תצאו". ובשביל זה שעל ידי הקטרת מעלין מהקלפות חיותם כתיב בהם (משלי כז): קטרת ישמח לב. נמצא כשעושה המצוה בשמחה אזי מעלה השכינה שהיא המצוה שהיא שמחת הלב מבין הקלפות. וזהו בחינת מלכות דעשיה העולה מן הקלפות:

ג. וכשאדם עושה איזה מצוה, יש כח בהמצוה, לילך ולעורר כל העולמות לעבודת השם יתברך. בבחינת (שמות י): "בנערינו ובזקנינו נלך, בצאננו ובבקרנו נלך". וזה בחינת 'מלכות מלביש נצח הוד יסוד', שהם כלי ההליכה. וזה בחינת (תהלים ל"ז): "תורת אלקיו בלבו לא תמעד אשוריו", שהיא הולכת לעורר. וזה בחינת (שם ס"ח): "הליכות אלי מלכי בקדש" - כשמעלין מלכות לתוך הקדשה, היא מלבשת את הליכות אלי את 'נצח הוד יסוד', לילך ולעורר כל הדברים לעבודת השם יתברך:

ד. ועל ידי ההתעוררות, הינו על ידי הליכה, נמשך ברכה לכל העולמות. וזה בחינת: 'נצח הוד יסוד מלבישין את חסד גבורה תפארת', שהם הידים, שמשם כל הברכות. וזה בחינת (בראשית ל): "ויברך ה' אתך לרגלי". נמצא שעולין הרגלין בבחינת ידים, בבחינת (שופטים ד): "ותלך יד בני ישראל הלוך וקשה". ועקר הברכות מידים, בבחינת (ויקרא ט): "וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם", וכמו שכתוב (בראשית מ"ט): "מידי אביר יעקב משם רעה אבן ישראל:

ה. ועקר הברכה שנשפעין מהידים, הם שכל. וכשבאים למטה, נעשים לכל אחד ואחד כפי רצונו, כמו שכתוב (תהלים קמ"ה): "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". בכן מי שהוא בעל נפש, צריך לכון רצונו, שימשיך ברכת שכל. בבחינת (בראשית מ"ח): "שכל את ידיו", ובבחינת (שמות ט"ו): "מקדש ה' כוננו ידיך". וזה בחינת 'חסד גבורה תפארת שמלבישין את חכמה בינה דעת:

ו. וצריך להמשיך אמונה לתוך ברכת השכל, כי אין לסמך על השכל בעצמו כידוע. וזה בחינת (משלי כ"ח): "איש אמונות רב ברכות", ובחינת (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה", ובחינת (שמואל א כ"ד): "וקמה בידך ממלכת ישראל", הינו שימשיך אמונה לתוך ברכת הידים. וזהו בחינת (שמואל א ב): 'ובניתי לו בית נאמן', וזה בחינת (תהלים פ"ט): "אמונתך בקהל קדושים", קדש זה בחינת מחין. וזה בחינת: 'מלכות דיצירה נעשה ממנה חכמה בינה דעת דעשיה':

ז. ובפנימיות ברכאן, שהוא דקות הברכאן, נתברך מהם המסדר והמישב את השכל, שהיא בחינת כתר. בחינת (בראשית כ"ו): "ואהיה עמך ואברכך", כתר, הוא לשון המתנה, כמו שכתוב (איוב ל"ו): "כתר לי זעיר", כי כששואלין את האדם איזהו שכל, אומר: המתן עד שאתישב, וגם שם צריך אמונה, בבחינת אמון מפלא (עיין תיקון ע'). וזה בחינת 'שמפנימיות חסד גבורה תפארת, ומפנימיות מלכות דיצירה, נעשה כתר דעשיה. וכן עולין העולמות עד למעלה, עד אצילות למעלה למעלה': וזה (יחזקאל ג'): "ברוך כבוד ה' ממקומו". 'ברוך', זה בחינת ידים; 'כבוד ה'', זה בחינת אמונה; 'ממקומו', זה בחינת כתר:

ח. וכשעושה ומתקן את המישב והמסדר, שהוא הכתר כראוי, והמחין רודפין להשיג האור אין סוף. והכתר מעכב את השכל, כדי לישב את השכל. ועל ידי הרדיפה והמעכב, אזי מכה המחין בהמישב והמסדר, ונעשין היכלין לאור אין סוף. ואף על פי כן לא ידיע ולא אתידע, כמובא בזהר פרשת נח (ס"ה.): 'ומגו האי פריסא ברדיפה דהאי מחשבה, מטי ולא מטי'. ופריסא, זה המסדר והמישב, שהוא בחינת כתר, שהוא פרוס בין הנאצלים לבין המאציל. 'ואתעבידו תשע היכלין, דלאו אנון נהורין, ולא רוחין, ולא נשמתין, ולית מאן דקימא בהו, ולא מתדבקין, ולא מתידעין'. ודע, שזה תכלית הידיעה, כי תכלית הידיעה - דלא ידע. וזה בחינת (ישעיה נ"ח): "'והשביע בצחצחות נפשך"; כי אורות אלו, הם הצחצחות, שהם למעלה מהספירות (עיין פרדס רמונים שער הצחצחות), אשרי מי שזוכה שירדף מחשבתו להשיג השגות אלו, אף על פי שאין יכלת ביד השכל להשיג אותם, כי לא מתדבקין ולא ידיען: ותשעה היכלין אלו, נעשין על ידי הבטישה, שמבטשין המחין בכתר בשעת רדיפה. והמחין הם תלת, וכל אחד כלול מתלת, כי נכללין בשעת רדיפה. ושלש פעמים שלש, הם תשעה, וזהו תשעה היכלין:

[זה הענין עמק עמק מי ימצאנו, כמובן למשכיל וכאשר רמז לי רבנו ז"ל בעצמו גדל עמקות הסוד הנורא הזה שמגיע למעלה למעלה וכו', וכמבאר בהתורה הזאת למעין, וההכרח לבאר הדבר קצת. והוא, כי הכתר הוא המישב והמסדר את המחין, דהינו הכח שיש בהשכל של אדם לישב ולסדר את המח והדעת לבל יהרס לצאת חוץ מן הגבול, זה הכח הוא בחינת כתר כנ"ל. וזה הכח הוא כמו מחצה המפסקת בין המחין ובין האור אין סוף, כי זה הכח שהוא המישב והמסדר, הוא מעכב את המחין בעת מרוצתם ורדיפתם לבל יהרסו לעלות אל ה' למעלה ממחצתם, כי המחין רודפין להשיג האור אין סוף. וזה הכח הנ"ל של השכל שהוא המישב והמסדר, שהוא בחינת כתר הוא עומד בפניהם כמו מחצה, ומעכב אותם מרדיפתם כנ"ל. ועל ידי הרדיפה והמעכב, הינו על ידי הרדיפה שהמחין רודפין להשיג אור האין סוף, ועל ידי כח המעכב, שהוא כח המישב והמסדר, בחינת כתר כנ"ל, על ידי שני בחינות אלו, על ידי זה מבטשין ומכין המחין בבחינת המחצה הנ"ל שהוא המישב והמסדר, ועל ידי זה נעשין היכלין לאור אין סוף, דהינו שנעשין בחינת כלים והיכלות ברוחניות עליון, להשיג על ידם בבחינת מטי ולא מטי אור האין סוף ברוך הוא. כי אם לא היה המעכב הנ"ל כלל, ולא היה מי שיעכב את המחין מרדיפתם ומרוצתם, היו מתבטלין המחין לגמרי. כי היה האדם מתבטל במציאות, כי אור האין סוף אי אפשר להשיג. אך על ידי שני הבחינות, שהם הרדיפה והמעכב, על ידי זה נעשין בחינת מחצות והיכלין הנ"ל שעל ידם משיגים אור האין סוף רק בבחינת 'מטי ולא מטי'. ופרוש 'מטי ולא מטי', ידוע למבינים. דהינו 'שמגיע ואינו מגיע', שרודף ומגיע להשיג ואף על פי כן אינו מגיע ומשיג, שזה נעשה על ידי הרדיפה והמעכב כנ"ל. ואף על פי שנעשין אלו ההיכלין הנ"ל, אף על פי כן לא ידיע ולא אתידע ולית מאן דקימא בהו ולא מתדבקין ולא ידעין וכו' כנ"ל. כי אי אפשר לציר בשכל השגות אלו ההיכלות הנ"ל כי הם למעלה מנפשין רוחין ונשמתין למעלה מכל השכליות כי הם למעלה מהספירות וכו'. כמבאר לעיל בלשון רבנו ז"ל עין שם היטב ותבין שלא הוספתי שום דבר כלל כי בכלל דבריו דברי. רק חזרתי ובארתי הדברים קצת לגדל עצם עמקותם עד אין סוף. ובשביל זה נעשין תשעה היכלין דיקא, כי המחין הם שלש, ומחמת רדיפתם והכאתם בהמעכב הנ"ל הם נכללין זה בזה, ונעשה כל אחד כלול משלש ושלש פעמים שלש הם תשעה וזהו בחינת תשעה היכלין הנ"ל: אשרי מי שיזכה לילך ולעלות בדרך הקדש הנאמר בהתורה הזאת עד שיזכה להשגות אלו]:

וזה ששאלו סבי דבי אתונא: אמצעותא דעלמא היכא. זקפא אצבעתא, אמר הכא. אמרו לה מי יימר, אמר להו איתו אשלי ומושחו. ששאלו אותו: איך משיגין אור אין סוף, שהוא אמצעא דעלמא, שממנו הכל שואבין חיות ושפע. זקפא אצבעתא, זה בחינת ברכות כנ"ל, בחינת: "וישא אהרן את ידו ויברכם" כנ"ל. הינו שעל ידי הברכות מבטשין המחין בכתר, ונעשין היכלין כנ"ל. ואמרו לה מי יימר - מי הוא זה שיכנס בהיכלי התמורות למקום הקלפות, להעלות משם הקדשה בבחינת קטרת כנ"ל, ושעל ידי עליתו יתעלה הברכות כנ"ל. וזה מי יימר, לשון תמורה, לשון (ויקרא כ"ז): "אם המר ימירנו". והשיב להם, איתו אשלי ומושחו, הינו עקר עלית הקדשה, על ידי השמחה. ולעתיד בצאת ישראל מהגלות בשמחה, כמו שכתוב: 'כי בשמחה תצאו', ואז יכלו הקלפות לגמרי. וזה: 'איתו אשלי', הינו על ידיכם ועל כרחכם יתבטלו הקלפות. כי אתם בעצמכם תביאו את בית ישראל מהגלות, הנקראים אשלי, הינו חבל נחלתו. כמו שכתוב (ישעיה ס"ו): "והביאו את אחיכם בית ישראל", שכל אחד ואחד מהעכו"ם יביאו בידם את בית ישראל מהגלות, על ידי רבוי השמחה שיהיה בעת הזאת, כמו שכתוב (תהלים קכ"ו): "אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה וכו', היינו שמחים". ועל ידי השמחה יתבטלו הקלפות, בבחינת (שמואל ב ח'): 'וימדדם בחבל השכב אותם ארצה' (עיין זוהר בלק ק"צ.). וזה: 'מושחו', הינו המדידה לכלות אותם:

 

כה - אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא

אמרו לה, אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא. איתי בודיא. פשטוהו, ולא הוי עיל לתרעא. אמר להו, איתו מרא סתרו. הינו מנא דלא שויא לחבלא:

רש"י: אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא, הראנו כלי שאינו שוה ההפסד שהוא מפסיד: בודיא, מחצלת: לא עיל בתרעא, שהיה ארך ורחב יותר מן הפתח: איתו מרא וסתרו, בנין הפתח והכתל עד שיכנס:

משחרב בית המקדש בטל השמיר ונפת צופים ואמנה (משנה סוטה מ"ח):

א. כי צריך כל אדם להוציא את עצמו מהמדמה, ולעלות אל השכל. וכשנמשך אחר המדמה, זה בחינת שרירות לב, שהוא הולך אחר המדמה שבלב. וכשיוצא משרירות הלב, ומשבר לבו האבן - זה בחינת 'שמיר', שעל ידו נכנע האבן, ואינו הולך אחר תאוות המדמיות, והולך אחר השכל. וכל זמן שלא הוציא שכלו אל הפעל שלא השתמש בשכלו עדין - אז אצלו השכל בכח. אף על פי שכבר שבר המדמה, אז נתקומם תכונת שכלו. כי 'כשזה קם, זה נופל' (כמובא ברש"י ריש פרשה תולדות), אבל השכל עדין בכח. ואחר כך כשחוקר בשכלו ומשתמש בו, אזי השכל בפעל. וזה בחינת 'נפת צופים', בבחינת (שיר השירים ד'): "נפת תטפנה שפתותיך" - שהוציא מתיקות שכלו מכח אל הפעל. [וזה: 'שפתותיך', הוא בחינת מוציא מכח אל הפעל, שהוא בחינת הדבור]. ואחר כך כשמשיג בשכלו כל מה שיש ביד אנושי להשיג, אז שכלו שב שכל הנקנה. כמו שכתבו המחקרים, שיש שכל בכח, ושכל הפעל, ושכל הנקנה. ועקר קיומו של אדם לאחר מיתתו, אינו אלא שכל הנקנה, וזה השארותיו לאחר המיתה. וזה בחינת אמנה, כי אמנה - לשון קיום דבר, כי שכל הנקנה, הוא קיום של אדם לאחר מותו. ושכל הנקנה נקרא, מה שאדם יודע הרבה דברים בידיעה אחת. כי קדם צריך לידע הרבה הקדמות קדם שידע איזהו דבר, ואחר כך כשמשיג את הדבר, משליך הקדמותיו, ויודע את הדבר בידיעה אחת. ועקר המעין החכמה מן המקדש יצא, כי שם היו מקריבין הקרבנות, שהם הבהמיות וכח הדמיון. כמו שכתוב (תהלים נ"א): "זבחי אלקים רוח נשברה" - ששבירת הדמיון הם הקרבנות. ובשביל זה אמרו חכמינו, זכרונם לברכה: 'כשחרב בית המקדש בטל השמיר וכו'. וכשיבנה בית המקדש, אז יתקים (יואל ד'): "ומעין מן המקדש יצא":

ב. ודע שבכל עולם ועולם ובכל מדרגה ומדרגה, יש שם דמיונות אלו. והם הם הקלפות הקודמין לפרי, וסובבים את הקדשה, בבחינת (תהלים י"ב): 'סביב רשעים יתהלכון'. וכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה, אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות, כדי להגיע אל הקדשה. ותכף כשעולה להמדרגה, אזי נתעוררין הקלפות שבמדרגה, ומסבבין אותו. וצריך להכניע אותם ולשבר אותם, ולטהר אותו המקום מקלפות:

ג. ודע שאין שני בני אדם שוין זה לזה. כי כל הנשמות הם זה למעלה מזה, וזה מלבוש לזה. ופנימית של תחתון נעשה לבוש וחיצוניות לחיצוניות עליון. נמצא כשאחד רוצה לעלות ממדרגתו למדרגה עליונה, אזי הולך ונעתק האדם העומד במדרגה העליונה, והולך ונעתק למדרגה היותר עליונה, כי אי אפשר שיהיו שני אנשים במדרגה אחת. ואינו נעתק מהאדם העליון, אלא הפנימיות שלו, והחיצוניות נשאר. וגם האדם שבמדרגה התחתונה, אינו נעתק ועולה, אלא הפנימיות. והפנימיות של התחתון, נעשה חיצוניות לחיצוניות עליון. ואף על פי שכבר נשבר הקלפה שבמדרגה עליונה על ידי האדם העליון, אף על פי כן, כשפנימיות של העליון נעתק משם. (נ"א ופנימיות התחתון) וחיצוניות התחתון עולה, אזי הקלפה חוזר ונעור. כי לא נכנעת אלא לפני האור הפנימיות של העליון, אבל לפני התחתון אפלו לפני פנימיותיו, יש כח בידה להתעורר כנגדו. ובשביל זה צריך לו לשבר אותה ולהכניע אותה מחדש. ופנימיות וחיצוניות, הם שני מיני עבודות: עבודה של תורה ותפלה ומצוות, הם פנימיות. ועבודת אכילה ושתיה ושאר צרכי הגוף, הם חיצוניות. ועבודת חיצוניות, הינו אכילה ושתיה, של האדם העומד במדרגה העליונה, היא מאירה ומשבחת יותר, מעבודות פנימיות, הינו תורה ותפלה, של האדם העומד במדרגה התחתונה. ובשביל זה פנימיות התחתון נעשה לבוש לחיצוניות העליון: וזה פרוש (ירמיה י"ז): "כסא כבוד מרום" וכו', כסא זה בחינת פנימיות, לשון אתכסיא. כבוד, זה חיצוניות ולבוש, כמו שכתוב (שבת קי"ג): 'רבי יוחנן קרא למאנה' וכו'. מרום מראשון - הינו כשנתרומם ונתעלה ממדרגה הראשונה, ואז נעשה מפנימיות חיצוניות. בשביל זה, מקום מקדשנו - צריך לקדש את המקום מחדש, כי הקלפות חוזרים ונעורים כנ"ל:

ד. ואי אפשר להכניע הקלפות, הינו הדמיונות והמחשבות והתאוות והבלבולים והמניעות שבמדרגה, אלא על ידי גדלות הבורא. כמובא בכונות של 'הודו לה' קראו בשמו', שזה המזמור נתקן להכניע הקלפות שביצירה, כי נתעוררים נגד עשיה שעולה ביצירה, ועל ידי שמזכירין גדלות הבורא - נכנעין, עין שם. כי 'פנימיות היצירה עולה לבריאה, ופנימיות עשיה עולה ומלביש לחיצוניות יצירה' עין שם. וההתגלות גדלות הבורא, הוא על ידי צדקה שנותנין לעני הגון. כי עקר הגדלה והפאר הוא התגלות הגונין (עיין זוהר בשלח ס"ב: תרומה קנ"ב: ) וכסף וזהב הן הן הגונין, כי גונין עלאין בהם. וגונין עלאין המלבשים בכסף וזהב, אין מאירין אלא כשבאים לאיש הישראלי, כי שם מקומם. ונכללים זה בזה, ומתנהרין אלו הגונין, בבחינת (ישעיה מ"ט): "ישראל אשר בך אתפאר", כי מקום הגונין אינו אלא אצל איש הישראלי. וכשמתנהרין הגונין, אזי הקדוש ברוך הוא מתגדל ומתפאר בהם, בבחינת (חגי ב): "לי הכסף ולי הזהב, ונעשה מהם בגדי ישע". 'ישע' - אסתכלותא, כמו "ישעו אל ה'" (זהר יתרו צ: עין שם) - מחמת הפאר הכל מסתכלין בו, כי כלם מתאוין להסתכל בו. אבל כל זמן שהכסף וזהב אצל העכו"ם, אזי הגונין נעלמים אורם, ואינם מאירין, כי אין שם מקומם. כי אין מקומם אלא אצל איש הישראל, בבחינת: 'ישראל אשר בך אתפאר', כי שם פאר הגונין: ובשביל זה העכו"ם תאבין לממון ישראל, אף על פי שיש להעכו"ם כסף וזהב הרבה, תאבים לדינר של יהודי, כאלו לא ראה ממון מעולם. וזה מחמת שהכסף וזהב שיש תחת ידם, אין הגונין מאירין, ואין החן שורה על ממון שלהם, כי עקר הפאר והחן לא נתגלה אלא אצל ישראל. ובשביל זה נקראים רשים, כמו (אבות פרק ב): 'הוו זהירים ברשות'. כי הם רשים ועניים, כי אין להם הנאה מממונם, כאלו הם עניים, ותאבין לממון של ישראל, כי על ממונם של הישראלי שורה הפאר והחן, והכל תאבין להסתכל על הפאר והחן: אבל דע, תכף ומיד כשהעכו"ם מקבל ממון ישראל, תכף ומיד נתעלם החן והפאר בתוך הממון. ובשביל זה העכו"ם בכל פעם תובע ממון אחר מישראל, ושוכח הממון שכבר קבל, כי נתעלם החן כשבא ליד העכו"ם, וזהו (שם): שאין מקרבין אלא בשעת הניתן: וזה בחינת (בראשית ו): "חן בעיני ה'" - עיני ה', זה גונין עלאין, שהם בחינת כסף וזהב, שם עקר החן והפאר: וזה שאמר אבימלך לשרה: "הנה נתתי אלף כסף לאחיך, הנה הוא לך כסות עינים" (בראשית כ). הינו: כשיצא הממון מיד עכו"ם ליד הישראלי, תכף נתגלו הגונין, ונעשו בבחינת 'בגדי ישע', הינו 'כסות עינים', שהכל מסתכלין בהם, שהכל תאבים להסתכל בהם. ועל ידי צדקה שנותן מממונו, נתתקן כל ממונו, ונתגלין הגונין ומאירין. ונעשה כל ממונו בבחינת: 'לי הכסף ולי הזהב', בבחינת (ישעיה ס"א): "בגדי ישע מעיל צדקה יעטני". ואפלו זה המעות שלוקחין העכו"ם מאתנו, נחשב לצדקה. כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא ט): ונוגשיך צדקה. וזהו (שיר השירים ז): "עיניך ברכות בחשבון" - 'עיניך', זה הגונין, בחינת 'כסף וזהב', נתברכין על ידי צדקה, 'שכל פרוטה נצטרף לחשבון גדול' (בבא בתרא שם: ). ואפלו על ידי הממון שבא לתוך יד העכו"ם, הנקראים בת רבים, גם זה נחשב לצדקה, כמו שכתוב: "ונוגשיך צדקה". וזה דוקא, על שער בת רבים, כשעדין על השער, קדם שבא ליד העכו"ם, עדין שורה החן על הממון, אבל אחר כך נעלם החן כנ"ל:

וזהו שאמרו סבי דבי אתונא: אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא. ואיתי בודיא ופשטוהו, ולא עיל לתרעא. ואמר לון, איתו מרא וסתרי לפתח עם הכתל. פרוש: בודיא, זה בדיות הלב, מה שבודה מלבו, הינו המדמה הנ"ל, הינו בחינת שרירות לב הנ"ל. כשזה הכח המדמה שבלב, גובר ומתפשט על האדם שעולה ממדרגה התחתונה למדרגה עליונה. והקלפה הזאת שהיא המדמה, לא שויא לנגד עיניה ההפסד וחבלה שנפסדת כבר מהאיש שהיה במדרגה עליונה, ואף על פי כן היא מתגברת אחר כך כנ"ל: ולא עיל לתרעא - הינו שלא יכול האיש לכנס לשער קדשה שהיא השכל, מחמת התגברות המדמה. ועצה היעוצה על זה: סתירת הפתח, שהוא המדמה, שהוא הטמאה, כמו: 'הבא לטמא פותחין לו' (יומא ל"ח: ), והוא בחינת (בראשית ד): "לפתח חטאת רובץ". וסתירתו - על ידי הגונין הנ"ל, שהוא גדלת הבורא הנ"ל. והם בחינת כותל 'כו' 'תל' (זהר משפטים קט"ז.). כ"ו זה בחינת שם הקדוש, שהוא בחינת גונין, כמו שכתוב (תהלים כ"ז): "ה' אורי" - שהוא אורות הגונין. "וישעי" - שהוא בחינת בגדי ישע הנ"ל. והוא תל שהכל פונין לו (זהר שם), ותאבין להסתכל בו (עיין זוהר ויגש ר: ): (מסימן כ"ד עד כאן לשון רבנו ז"ל):

ה. גם דע שכדי להכניע הקלפה המסבבת שבכל מדרגה כנ"ל, על זה צריך שיעורר שמחה של מצוה על עצמו. הינו שישמח על ידי שיזכר שזכה להתקרב להשם יתברך, וזכה להתקרב לצדיקים המקרבין אותו להשם יתברך. ועל ידי השמחה זו, הוא משבר הקלפה ונכנס למדרגה שניה:

(שיך לאות א): זבחי אלקים רוח נשברה ששבירת הדמיון הם הקרבנות וכו' עין שם. וזה בחינת סמיכה על הקרבנות, כי הקרבנות מביאין מבהמות, שהם בחינת כח המדמה, כי הבהמה יש לה גם כן כח המדמה. וכשאדם הולך אחר המדמה שבלב דהינו אחר תאוותיו חס ושלום שבאין מכח המדמה זהו מעשה בהמה ממש, כי גם הבהמה יש לה כח המדמה. ועל כן כשאדם חוטא חס ושלום, וכל החטאים באין על ידי כח המדמה שמשם נמשכין כל התאוות, על כן הוא צריך להביא קרבן מבהמות וצריך לסמך עליו ולהתודות כל חטאיו על הקרבן בשעת הסמיכה, ועל ידי זה נמשכין כל החטאים וכל כח המדמה על הבהמה, שהיא בחינת מדמה כנ"ל. ואחר כך תכף לסמיכה שחיטה (מנחות צג.) ושוחטין הבהמה לקרבן, ועל ידי זה נכנע ונשבר המדמה:

(שיך לאות ב' ג'): מבאר שם, שכשאדם נעתק ממדרגה למדרגה, אז צריך לו לילך דרך אלו הדמיונות כדי להגיע אל הקדשה. ותכף כשעולה להמדרגה השניה, אזי נתעוררין הקלפות שבמדרגה ומסבבין אותו, וצריך להכניע אותם מחדש וכו' עין שם. ואף על פי שכבר נשבר הקלפה שבמדרגה העליונה וכו', אף על פי כן כשפנימיות של העליון נעתק משם וחיצוניות (ופנימיות) התחתון עולה, אזי הקלפה חוזר ונעור וכו' עין שם. ואמר אז בזה הלשון: ובזה טועין החסידים הרבה, שפתאם נדמה להם שנפלו מעבודת ה', ובאמת אין זה נפילה כלל, רק מחמת שצריכין לעלות ממדרגה למדרגה, ואז מתעוררין ומתגברין מחדש הקלפות, שהם התאוות והבלבולים והדמיונות והמחשבות והמניעות כנ"ל, על כן צריכין להתגבר בכל פעם מחדש לחזר ולהכניע ולשבר הקלפות והמניעות וכו' שבכל מדרגה ומדרגה מחדש, אבל באמת אין זה נפילה כלל כנ"ל:

(שיך לאות ג): ודע שאין שני בני אדם שוין וכו', נמצא כשאחד רוצה לעלות ממדרגתו למדרגה עליונה יותר אזי הולך ונעתק האדם העומד באותה המדרגה העליונה, והולך ונעתק למדרגה היותר עליונה וכו'. ואמר אז בזה הלשון: וזה בחינת הרמה, מה שאחד מרים ומגביה את חברו. כי על ידי שזה האדם שבמדרגה התחתונה עלה מדרגא לדרגא על ידי זה הגביה והרים את חברו שבמדרגה העליונה לעלות למעלה עליונה יותר. וכן חברו דחברו הגבוה עוד יותר מחברו עלה עוד יותר למעלה וכן למעלה למעלה, כי אי אפשר שיהיו שני בני אדם במדרגה אחת כנ"ל:

אחר שאמר מאמר הנ"ל, ושם מכנה וקורא כל תאוות היצר הרע בשם כח המדמה אמר אז: צריכין לקרא לו ולכנות לו שם אחר, הינו להבעל דבר והיצר הרע צריכין לקרות אותו בשם אחר, דהינו שלא לקרותו עוד בשם יצר הרע רק בשם כח המדמה. ואמר זאת בדרך שחוק, אבל הבנתי שהיה לו בזה כונה שלמה ולא זכיתי להבין כונתו בזה:

 

כו - רציצא דמית בביעותה

(לשון רבנו זכרונו לברכה: )

רציצא דמית בביעותה, היכא נפק רוחא. ואמר להו: בהינו דעאל.

רש"י: רציצא דמית, אפרוח שמת בתוך קלפתו:

רציצא, זה אפרוח. זה בחינת צדיק, בחינת (תהלים ע"ב): "יפרח בימיו צדיק". ששאלו אותו: הצדיק שממית את עצמו, ומוסר את נפשו בצלותה ובעותה - באיזה מן המקומות מן התפלה, צריך לו למסר את נפשו ביותר. והשיב להם: היכא דעאל. הינו איך שיש לו להעלות ניצוצי הקדשה, הינו איך שנכנסים בו מחשבות זרות, וצריך להעלותם כידוע, שם צריך לו למסר נפשו:

 

כז - רציצא דמית בביעותה

רציצא דמית בביעותה, היכא נפק רוחא. אמר להו, בהינו דעאל.

א. כי למשך את כל העולם לעבודתו לעבדו שכם אחד, וכלם ישליכו אלילי כספם וזהבם ויתפללו אל השם יתברך לבד - זה הדבר נעשה בכל דור ודור לפי השלום שבדור. כי על ידי השלום שיש בין בני האדם, והם חוקרים ומסבירים זה לזה האמת, על ידי זה משליך כל איש את שקר אלילי כספו, ומקרב את עצמו להאמת:

ב. ואי אפשר לבוא לבחינת שלום, אלא על ידי הארת פנים, הדרת פנים. וזה (בראשית ל"ג): "ויבא יעקב שלם עיר שכם" - אתערותא של בחינת (צפניה ג): "לעבדו שכם אחד", הוא על ידי שלום. ושלום הוא על ידי בחינת יעקב. שהוא הארת פנים, בחינת שופרה דיעקב כעין שופרה דאדם (בבא מציעא פ"ד. עין שם), וזה בחינת (תהלים כ"ד): 'מבקשי פניך יעקב':

ג. והדרת פנים זה בחינת דרושי התורה. שהתורה נדרשת בשלש עשרה מדות, הנמשכים מתריסר תקוני דקנא (זהר אחרי ס"ב.), מבחינת הדרת פנים, כמו שכתוב (ויקרא י"ט): "והדרת פני זקן":

ד. ולפי ההזדככות חכמתו בשלש עשרה מדות אלו הנ"ל, כן הזדככות קול רנתו. בבחינת: 'זקן - זה קנה חכמה' (קדושין ל"ב: ), 'הקנה מוציא קול' (ברכות ס"א ועין זהר פנחס רל"ב רל"ד רל"ה: ). וזה (שיר השירים ב): "הראיני את מראיך", זה בחינת הדרת פנים, בחינת זקן כנ"ל. 'השמיעני את קולך' - כי הקול לפי החכמה של דרושי התורה, לפי השכל של שלש עשרה מדות שהוא דורש בהם את התורה. וזהו (עמוס ה): "דרשוני וחיו", כי "החכמה תחיה את בעליה" (קהלת ז):

ה. וכשנזדכך קולו, אז על ידי השמעת קולו לבד בלא דבור, הקדוש ברוך הוא מושיעו בעת צרתו. בבחינת (תהלים ק"ו): "וירא (ה') בצר להם בשמעו את רנתם" - על ידי שמיעת קולו, הקדוש ברוך הוא רואה מי שמצר לו, איזהו עכו"ם מצר לנו. וזהו (דברים כ"ז): "באר היטב" - בשבעים לשון (סוטה ל"ב מובא בפרש"י שם) שפרושים ודרושי התורה שמשם תוצאות הקול, על ידם היטיב לנו בכל הלשונות ובכל העכו"ם. בבחינת בשמעו את רנתם, ראשי תבות בא"ר, ובאר הוא לשון פרוש ודרוש:

ו. ולהדרת פנים הנ"ל אי אפשר לבוא, אלא על ידי תקון הברית. בבחינת (דברי הימים א ט"ז): "הוד והדר לפניו", כש"עז וחדוה במקומו", שהוא ברית, הנקרא בעז, והוא חדוה דמטרוניתא (עיין פע"ח שער הזמירות פרק א').

וזה (שמות ט"ו): עזי, זה בחינת ברית. וזמרת, זה בחינת קול. ויהי לי לישועה, בבחינת 'וירא (ה') בצר להם' וכו': וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוטה ל: ): כשעלו ישראל מן הים, נתנו עיניהם לומר שירה. כי על הים נתגלה בחינת ברית, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה: 'הים ראה וינס (וינס) - ויצא החוצה' (מדרש רבה וישב פרשה ז). נתנו עיניהם - זה בחינת הדרת פנים, בחינת 'זקן - זה קנה חכמה', כמו שפרש רש"י (בראשית ג): "ותפקחנה עיני שניהם" על שם החכמה נאמר. לומר שירה - זה בחינת קול, שנתגלה על ידי החכמה. וזה שאמרו (סוטה שם): עוללים ויונקים אמרו: "זה אלי ואנוהו", זה - בחינת ברית, בחינת (שמות ג): "וזה לך האות". ואנוהו - זה בחינת הדרת פנים: וזהו פרוש (משלי כ"ט): "רעה זונות יאבד הון", 'הון' זה בחינת קול, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה: 'כבד את ה' מהונך - אל תקרי מהונך אלא מגרונך'. (כמובא בבאה"ט סימן נ"ג בשם הפסיקתא, וכן ברש"י משלי ג' בהג"ה שם. ולשון הפסיקתא אלא מחננך וכו' אם נתן לך קול ערב וכו'). וכשפוגם בברית, נפגם קולו. ויעקב ששמר בריתו, כמו (בראשית מ"ט): "ראשית אוני", זכה לקול, בבחינת (שם כ"ז): "הקל קול יעקב". ומבחינת קול זוכה לשלום, בבחינת (שיר השירים א): "שיר השירים אשר לשלמה" - למלך שהשלום שלו (שה"ר פ"א). ובשביל זה, תכף אחר קול רנה של שירת הים זכו לשבת שלום (עיין זוהר קרח קעו: ). כמו שכתוב (שמות ט"ו): "ויבאו מרתה", ושבת במרה נצטוה (כמו שאמרו רבותינו ז"ל סנהדרין נ"ו: ). וזה (שמות שם): "ותען להם מרים שירו לה'" ראשי תבות שלום שעל ידי שירה זכו לשלום:

ז. ודוקא במרה קבלו שבת שלום, כי כן דרך השלום להתלבש במרה, בבחינת (ישעיה ל"ח): "הנה לשלום מר לי מר" - כמו שכל הרפואות הם בסמים מרים, כן השלום שהוא רפואה לכל הדברים, בבחינת' (שם נ"ז): "שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו". ולפעמים החלשה גוברת כל כך, עד שאין יכלת ביד החולה לסבל מרירות הרפואות, ואז הרופאים מושכין ידיהם מן החולה ומיאשים אותו - כך כשהעוונות שהם חלי הנפש גוברים מאד, אז אין יכול לסבל מרירות הרפואות, ואז: "אין שלום אמר לרשעים" (ישעיה מ"ח נ"ז). וזה ששבח חזקיה את הקדוש ברוך הוא, שהשליך כל חטאתיו אחר כתפו, כדי שלא יצטרך להלביש את השלום במרירות הרבה. וזה, הנה לשלום מר לי מר (שם ל"ח), הינו זה ידוע, כי לשלום צריך מרירות. ואתה חשקת נפשי מרדת שחת (שם כתוב משחת בלי, ופרש רש"י: מבלי רדת שחת) - כי ידעת שאין בי כח לסבל מרירות לפי חטאתי. והשלכת אחר גוך כל חטאי - כדי שיתלבש השלום במרירות כפי יכלתי. וזה (בראשית כ"ד): "ואברהם זקן" - על ידי זקן הנ"ל, על ידי זה: "וה' ברך את אברהם בכל" - זה שלום, כמו שכתוב: 'עושה שלום ובורא את הכל':

ח. ושלום בגופו (שבת ל"ג: דרשו על פסוק "ויבא יעקב שלם", שלום בגופו שלום בממונו וכו') - בארבע מרות שלא תתגבר אחת על חברתה. שלום בממונו - שלא יהיה בא זה ואכל את זה, כמו שאמרה בת נקדימון בן גריון (כתבות ס"ו: ). שלום בתורתו - בלא קשיות. ואז: "ויבא יעקב שלם עיר שכם" כנ"ל: וזה פרוש: רציצא - בחינת קנה רצוץ. שהם העכו"ם, שהם רחוקים מבחינת 'זקן - זה קנה חכמה', מהדרת פנים והם דבקים בקנה רצוץ, כמו שכתוב (תהלים ס"ח): "גער חית קנה". דמית בביעותה - הינו להמית ולבטל בעותם וצלותם, מלבקש עוד מאלקים אחרים, אלא לקרא כלם בשם ה'. היכא נפק רוחא - הינו זאת הבחינה אי אפשר, אלא על ידי תקון ברית, שהוא בחינת (יהושע ב'): "ולא קמה עוד רוח באיש". ואיך מפיק ומוציא ניצוצי הקדשה שנפלו על ידי פגם הברית? ואמר להם: בהינו דעאל - בזה שנכנס בו רוח. הינו בזה שנכנס בו רוח שטות, הינו הרהורי זנות, והוא משבר תאותו - בזה הוא מפיק ומוציא ניצוצי הקדשה של פגם הברית, כי זה הוא בחינת תשובת המשקל (איכה ה'): "זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם": (עד כאן לשון רבנו, זכרונו לברכה): (שיך לעיל): וירא (ה') בצר להם בשמעו את רנתם - על ידי שמיעת קולו, הקדוש ברוך הוא רואה מי שמצר לו, איזה עכו"ם מצר לנו וכו'. ואמר, שעל כן כשיש, חס ושלום, איזה גזרה וצרה לישראל מאיזה עכו"ם, אזי טוב לנגן הנגון של אותה העכו"ם שמצר להם, חס ושלום. וזהו: "בשמעו את רנתם" - 'רנתם' דיקא, הינו רנה ונגון שלהם של אותה העכו"ם שמצרה לישראל, חס ושלום:

 

כח - בני לן ביתא באוירא דעלמא

(לשון רבנו זכרונו לברכה)

בני לן ביתא באוירא דעלמא, אמר שם, קם ותלא בין שמיא לארעא. אמר להו, אפיקו לי לבני וטינא מהתם. אמרו: ומי איכא דמצי לאסוקי התם. אמר: ומי איכא דמצי למבני ביתא בין שמיא לארעא:

א. המתנגדים המבזים והמחרפים יראי השם - זה מחמת שמקבלים תורה מתלמידי חכמים שדין יהודאין (עיין זוהר פנחס רנ"ג: ). כי תלמידי חכמים שדין יהודאין הם מקבלים תורתם מהשדין, שיש להם תורה נפולה מאלפין נפולים. ובאלפין אלו כתיב בשלמה (מלכים א' ה'): "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף". כי שלמה זכה להם בקדשה, אבל תלמידי חכמים שדין יהודאין מקבלין מהם דרך הקלפות. ובשביל זה כל דבורם - דרך משל ומליצה וטעמים נפלאים, כי שרשה מאלו אלפין הנ"ל. ואלו התלמידי חכמים, נאמר עליהם (ישעיה ז'): "המעט מכם הלאות אנשים כי תלאו גם אלקים". כי מיגעים אנשים שבאים לשמע דרושם ותורתם, ואנשים חושבים שיבואו לאיזהו תועלת על ידם, הינו שיבואו לדעת את ה' איך לעבד. והם - האנשים - אין משיגים שום תועלת, כי תורתם של אלו התלמידי חכמים אין לה כח להדריך את האדם בדרך הטוב, כי מבישא לא הוי טבא (עיין ברכות כ"ט ב"ר פ' כ"ב מצורע פ' י"ט ועיין שבת קכ"ט.). ולא עוד, כי תלאו גם אלקים - כאלו לואה הקדוש ברוך הוא מלעזר לעובדים אותו. נמצא שעל ידי זה אלו בני אדם נופלים בכפירות גדולות, וחושבים, חס ושלום, "לא יראה ולא יבין אלקים במעשה בני אדם". על ידי זה "את יראי ה' לא יכבדו", ומחרפים ומבישים אותם. ובשביל זה בושה נקרא עבודה זרה, כמו שכתוב (הושע ט'): "וינזרו לבשת", כי הבושה והחרוף נעשה מהכפירות:

ב. וכשיש ליראי השם חרפות ובושות מהכופרים האלו, עצה על זה: "אנכי תולעת ולא איש חרפת אדם" (תהלים כ"ב). לחרפות ובזיונות, הסגלה לזה בחינת תולע. שעל ידי בחינת הזאת, מנצח אויביו. כי תולע הוא בחינת אמונה, כמו שכתוב (איכה ד'): "האמנים עלי תולע". והוא בחינת אברהם שהוא ראש למאמינים, כמו שכתוב (בראשית ט"ו): "והאמין בה'". ובבחינת אברהם שהוא בחינת אמונה, משבר ומבטל עבודה זרה והכפירות והבזיונות, ומתגבר על הכופרים, בבחינת (תהלים כ'): "בגבורות ישע ימינו". כי אברהם שהוא בחינת חסד, בחינת אמונה, בחינת (שם פ"ט): "וחסדי לא אפיר ולא אשקר באמונתי", בימין הזאת הוא מתגבר על אויביו, כי נעשה בבחינת (נחום ב'): "אנשי חיל מתלעים". ובזה החסד הוא מתקן אלו האלפין הנפולים הנ"ל, בבחינת (שמות כ'): "ועושה חסד לאלפים":

ג. ולבוא לחסד, אי אפשר לבוא אלא על ידי שיכניס תלמידי חכמים צדיקים לתוך ביתו. כי 'המכניס אורחים תלמידי חכמים אמתיים לתוך ביתו כאלו הקריב תמידין', כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות י: ): 'איש קדוש עובר עלינו תמיד' וכו'. ובזה השמוש שעומד עליהם ומשמש אותם, זוכה לחסד הנ"ל, כמאמר (כתבות צ"ו): 'כל המונע תלמידו מלשמשו כאלו מונע ממנו חסד'. ובשביל זה היה התמיד כבש, כי ממנו נתתקנו האלפין, בבחינת (ירמיה י"א): "ואני ככבש אלוף". וזה בחינת כבש - שכבוש תחת יד רבו ומשמש אותם. וזה תמד - גימטריא ד' אלפין שהוא תקון האלפין כנ"ל. וזהו (משלי כ"ג): "למי מדנים למי שיח", הינו על ידי שי"ח, על ידי חכם שד יהודאי, על ידו מדנים, על ידו בא התנגדות:

וזהו שאמרו סבי דבי אתונא: בני לן ביתא באוירא דעלמא. כי אלו בני אדם הרוצים לערך עבודתם על ידי התורה ששומעים מתלמידי חכמים שדין יהודאין, ובאמת אין להם על מה שיסמכו, והוי כאלו רוצים לבנות בית באוירא. כי תלמידי חכמים שדין יהודאין הם פורחין באויר, ואין להם על מה שיסמכו, כמו השדין שפורחים באויר. ואמר שם, וקם בין שמיא לארעא - הינו התלמיד חכם האמתי הוא בין שמיא לארעא, כתרגומו: "כי כל בשמים ובארץ" [דאחיד בשמיא וארעא]. ואמר אפיקו לי לבני וטינא מהתם - כי טינא נכנס בלבם של אלו כנ"ל, ונעשה לבם לב האבן. וכשתלמיד חכם האמתי רואה מחשבתם הרעה, אומר להם שיוציאו הטינא מלבם, שיוציאו הטינא שבלב האבן, ואל יכפרו בהקדוש ברוך הוא. כי הטינא ולב האבן מהתם, הינו מבחינת האלפין הנפולים הנ"ל, שהן גימטריא התם, [כי ארבע פעמים אלף עם הכולל עולה התם]. אמרו: מי איכא דמצי לאסוקי התם - שאמרו לו: מי יכול לעלות האלפין הנפולים. והשיב להם, מי איכא דמצי למבני ביתא בין שמיא לארעא - הינו מי שבונה ביתו על ידי תלמידי חכמים האמתיים. כי יש להם על מה שיסמכו, כי תלמידי חכמים אמתיים. הם יסוד כל דבר. ומי שביתו בית ועד לחכמים, שבונה ביתו בבחינת: "איש קדוש עובר עלינו תמיד נעשה עלית קיר" (מלכים ב ד'), אלו האנשים מעלין האלפין כנ"ל: וזה אלף בית גימל דלת. גימל דלת דא שמיא וארעא. בית - מי שבונה ביתו בין שמיא לארעא, זה תקון האלפין. זין חית - הינו אלו בני אדם המקבלים תורתם משדין יהודאין, המכנים בשם זין, בחינת (ויקרא י"ז): "לשעירים אשר הם זונים". מהם החרוף והבזיונות, בבחינת (איוב ל"א) "ובוז משפחות יחתני", בחינת חית: הא ואו - הוי וי. לשון צעקה ומריבה כנ"ל, 'למי מדנים למי שיח', הינו זין חית. טית יוד - טובא גנז בגוה. כי צריך כששומע תורה מתלמידי חכמים שדין יהודאין, שיאכל טוב שבגוה, כמו (חגיגה ט"ו: ) 'רבי מאיר רמון מצא תוכו אכל'. כמו שכתוב (משלי כ"ג): "בני תנה לבך לי", וכתיב (שם כ"ב): "שמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי". וכשעושה כן, מעלה טוב הגנוז בגוה, הינו האלפין הנפולים. וזה טית - טובא גנז בגוה (הקדמת הזהר ג.). שתשית לבך לטוב הגנוז בדבריו, ועל ידי זה יוד - הינו תתקן על ידי זה האלפין, בחינת (ישעיה כ"ה): "אודה שמך כי עשית פלא" - דא אלף. וזה יוד צורת אלף. וזה יוד, לשון אודה. יוד, בחינת (איכה ג'): "וידו אבן" - לשון השלכה, הינו קלפתו זרק: (עד כאן לשון רבנו, זכרונו לברכה):

ושמענו מפיו הקדוש, שזאת התורה מרמז בה כל הכונות של פרשת התמיד שאומרים בבקר. ובאר לנו קצת, ועין בכונות ותראה ותבין שכל הכונות של פרשת התמיד מבארים בתורה הזאת. כי מבאר שם בכונות, שתמיד מכניע קלפות דעשיה וכו', שהם בחינת עבודה זרה וכו'. ו"עולת" גימטריא שם אב"ג ית"ץ וכו', שהוא בחסד, וכו' בסוד: "וישכם אברהם בבקר", והוא סוד: "אל תיראי תולעת" וכו', ויש כנגדו בקלפה תולע אשר מכלה ואוכל הכל וכו'. ועל כן צוה השם יתברך ברחמיו להקריב עולת תמיד, להתגבר עולת תמיד שבקדשה, שהוא בחינת תולעת יעקב, שעל התולע שבקלפה וכו'. ודע כי כל קרבן עולה, היא בבחינת לאה וכו'. ולכן בא עולת תמיד כנגדה, כדי למתק דיניה, כדי שלא ישלט וימשל התולעת הטמא, ותולע יחזר לעולת. וזה שכתוב: עולת תמד כי תמד בגימטריא ד' אלפין שלוקחת לאה וכו'. כל זה מבאר ב"פרי עץ חיים" שער הקרבנות, פרק ד' עין שם היטב. ותדקדק ותראה שכל זה מבאר בהתורה הנ"ל. כי מבאר שם שהמתנגדים המחרפין יראי השם, זה נמשך מהאלפין הנפולים, שאלו האלפין בקדשה הם בחינת לאה, ואצלם נעשה מזה בחינת: "המעט מכם הלאות אנשים, כי תלאו גם אלקים" - כאלו לואה הקדוש ברוך הוא מלעזר וכו'. כי מלאה נעשה אצלם בחינת לואה, כי הם יונקים מהדינים הקשים שבלאה, שמשם אחיזת הקלפות הקשות שהם בחינת עבודה זרה הנ"ל. וזה מה שמבאר בהתורה הנ"ל שנופלים בכפירות בחינת עבודה זרה עין שם. והתקון: 'אנכי תולעת ולא איש' וכו', הינו בחינת תולע דקדשה שמכניע תולע דקלפה. וזה שמובא לעיל בהתורה הנ"ל שהוא בחינת אברהם, כי כן מבאר שם בכונות שתולע דקדשה, בחינת עולת תמד, הוא בחינת חסד, בחינת אברהם, בחינת חסד שבגבורה. וזה שמובא בהתורה הנ"ל שהוא בחינת: "בגבורות ישע ימינו", הינו בחינת חסד שבגבורה: וזה שמובא שם שעקר התקון - על ידי שיכניס אורחים תלמידי חכמים בתוך ביתו, שנחשב כאלו הקריב תמידין, כי תמד בגימטריא ד' אלפין. כי עקר התקון - על ידי בחינת קרבן תמד, שעולה ד' אלפין, שעל ידי זה נתתקנין האלפין הנ"ל, וזוכין לבחינת תולע דקדשה, שהוא בחינת עולת תמיד, בחינת חסד לאברהם. עין בהתורה הנ"ל ובכונות היטב, ותבין איך נכללו כל הכונות של פרשת התמיד בהתורה הנ"ל. עין היטב ותבין פלאות:

 

כט - האי גברא דאזל בעי אתתא ולא קיהבי לה

האי גברא דאזל בעי אתתא ולא קיהבי לה, מאי חזי דאזל להיכא דמדלי מנה. שקל סכתא דצה לתתא לא עאל, דלי דצה לעלא עאל. אמר: האי נמי מתרמיא לה בת מזלה:

רש"י: דמדליה מנה, שמיחסת מראשונה ושואל אותו הלא יש לו ללמד הואיל ולא נתנו לו ראשונה כל שכן זו: סכתא, קבילא: דצה, השפיל ידו במקום שאין חור בכתל ולא על: דלי דצה, הגביה ידו ונעצה במקום נקב ועאל:

האי גברא דאזל בעי אתתא ולא קיהבי לה וכו',

א. כי לא כל דבור נקרא דבור, כי דבור שאינו נשמע ונתקבל אינו נקרא דבור, בחינת (תהלים י"ט): "אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם". ועקר מה שנתקבל הדבור, הוא מחמת הטוב שיש בו, כי טוב הכל חפצים. ועל כן כשיש טוב בהדבור, אזי הדבור נשמע ונתקבל, אבל כשאין טוב בהדבור אינו נתקבל: ואיך עושין הטוב בהדבור? הוא על ידי שלוקחין הדבור מהדעת, אזי יש בו טוב. אבל כשהדבור בלא דעת, אזי אין בו טוב. בבחינת (משלי י"ט): "גם בלא דעת נפש לא טוב", 'נפש' הוא הדבור, כמו שכתוב (בראשית ב'): "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגומו: 'לרוח ממללא':

ב. ולהקים ולרומם את הדעת, הוא על ידי שבח הצדיקים. כשמשבחין ומפארין את הצדיקים, על ידי זה נתרומם הדעת. בבחינת (דברים ל"ב): "כנשר יעיר קנו", 'נשרא' - דא רוחא (כמובא בתקון ג' מהי"א תקונים), דא בחינת צדיק, בבחינת (במדבר כ"ז): "איש אשר רוח בו". יעיר קנו - שהוא מעורר המחין מתרדמותן, מבחינת מחין דקטנות, מבחינת שנה. קנו - דא "קנה חכמה קנה בינה" (משלי ד'), שהם המחין. ואפלו מלאכים כשרוצים לעשות דבור שיהיה נשמע ונתקבל אצלם, בבחינת: 'עשי דברו לשמע בקול דברו', אזי הם משבחין ומפארין את השם יתברך תחלה, שהוא צדיקו של עולם, בחינת (תהלים קמ"ה): "צדיק ה' בכל דרכיו", ועל ידי זה נעשה הדבור, בבחינת: 'לשמע' וכו'. וזה (תהלים ק"ג): "ברכו ה' מלאכיו", הינו השבח שמשבחין תחלה את השם יתברך שהוא צדיקו של עולם. ואחר כך על ידי זה: 'עושה דברו לשמע בקול דברו', שעושין הדבור שהוא נשמע ונתקבל:

ג. וזה בחינת בגדים לבנים, הינו תקון הדבור שהוא בחינת מלכות פה, הוא בחינת בגדים לבנים. כי צריך לשמר מאד את הבגדים, שלא יבזה את הבגדים, רק לשמרן כראוי שלא יבוא עליהם שום כתם ורבב. וכל מי שהוא גדול יותר, צריך לשמר את הבגדים יותר. כי כל מי שגדול יותר, מדקדקין עמו יותר. ועל כן תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדיו חיב מיתה (שבת קי"ג), כי עמו מדקדקין יותר. כי הבגדים בעצמם הם דנין אותו, בבחינת דינא דמלכותא. כי הבגדים הם בחינת מלכות, כי רבי יוחנן קרא למאנה מכבדותא (שבת קי"ג.), שזהו בחינת מלכות, בחינת (תהלים כ"ד): "מלך הכבוד". והם בחינת 'צדק מלכותא קדישא' (פתח אליהו) שזה בחינת הבגדים, בחינת (איוב כ"ט): "צדק לבשתי". והמבזה אותם, נמצא שהוא כמורד במלכות, ואז דינא דמלכותא דן אותו. ועל ידי זה עושה פרוד בין קדשא בריך הוא ושכינתה, בבחינת 'נחש משיך לה לגבה ואטיל בה זהמא' (עיין זוהר אחרי ע"ט), בבחינת דם נדה, בבחינת (ישעיה ס"ג): "מדוע אדם ללבושך". וזהו בחינת הכתם והרבב שנמצא על בגדו שעל ידי זה נפרדת בחינת המלכות הנ"ל שהיא שכינת עזו מקדשא בריך הוא. ואז (ירמיה כ"ה): "שאג ישאג על נוהו" - על נוה דילה (זוהר אחרי ע"ד). ואז שולטת שפחה בישא, שהוא מלכות דסטרא אחרא. בבחינת (משלי ל): "שפחה כי תירש גברתה", שהיא אשה רעה, שהיא בחינת עת רעה (עיין זוהר תרומה קנ"ה). כי יש כ"ח [עשרים ושמונה] עתים, עתים לטובה, עתים לרעה (קהלת ג). וצריך להכניע שפחה בישא, שהיא עת רעה. בבחינת (קהלת ט): "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", 'בכל עת' דיקא. 'בגדיך לבנים', הינו בלא רבב, הינו בחינת טהרת השכינה מנדתה, בבחינת 'דם נעכר ונעשה חלב' (בכורות ו: נדה ט). והרשעים בעוונותיהם גורמין אפרשותא בין קדשא בריך הוא ושכינתיה, כי גורמין לה דם נדה, ואז היא נקראת עיר הדמים (יחזקאל כ"ב וכ"ד: ) (נחום ג'), ועל שם זה רשעים נקראים אנשי דמים (תהלים נה). כי שס"ה לא תעשה תלויים בשס"ה גידים, ששם תהלוכת הדמים. ולפי בחינת לא תעשה שעוברים, כן מעוררים דם נדה להשכינה, כי כמה מיני דמים יש (נדה יט). בכן צריך להמתיק את הדמים האלו, הינו לתקן הלאוין שהם הגידין, ולהמשיך להם לבנונית, בבחינת: 'דם נעכר ונעשה חלב'. וזהו: בכל עת יהיו בגדיך לבנים - בגידיך דיקא, להמשיך להם לבנונית:

ד. ולתקן כל העברות בפרטיות הם רבים מאד, וכבד על האדם, ואי אפשר לתקן אותם, כי יש דקדוקים ופרטים רבים בכל לאו ולאו. בכן צריך לתקן כלליות הגידים, שהוא בחינת (דברים ד'): "ויגד לכם את בריתו" (עיין זוהר וישלח קע"ו), ואז, על ידי תקון הברית, שהוא כלליות הגידין, נתתקן ממילא כל הלאוין שעבר, ונמשך להם לבנונית. ועל שם זה נקרא כלליות הגידין שהוא הברית קדש, 'שדי' (עיין לעיל בסי' יא אות ג), על שם ששדי ויורה כחץ (עיין רש"י ע"פ ברכות שדים ורחם) לבנונית ותקונים לכל פרט ופרט כפי צרכו, ואפלו למקומות הצרים והדקים. כי יש מקומות צרים ודקים שאי אפשר לבוא לשם שום תקון כי אם על ידי תקון הכללי, שהוא זורק לבנונית ותקונים גם למקומות הצרים והדקים. בבחינת (איוב כ"ב): "והיה שדי בצריך" - ששדי ויורה תקונין לכל מקומות הצרים. ועל שם זה נקרא ברית: 'זהר הרקיע' (עיין מאורי אור). כי קדם התקון, אזי הרקיע הוא בבחינת (איוב כ): "יגלו שמים עוונו". ואחר התקון, אזי מזהיר ומטהר את הרקיע, בבחינת לשון של זהורית, שהוא מלבין עוונותיהן של שס"ה לאוין (עיין יומא סז סח), ומשפיע לבנונית בשס"ה גידין, בבחינת: 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים'. כי כל הלבנונית נמשך מן המח, בחינת: 'ונוזלים מן לבנון' - 'מן לבונא דמחא' (זהר פינחס רל"ה: ). ועל ידי תקון כלליות הגידין נתרומם המחין, בבחינת: "כנשר יעיר קנו". נשרא דא רוחא, שהוא כלליות הגידין, בחינת (יהושע ב): "ולא קמה עוד רוח באיש" (עיין זבחים קטז). יעיר קנו - שהוא מעורר 'קנה חכמה קנה בינה', מבחינת שנה. על גוזליו ירחף - שהוא מרחף ומגן על המחין שהיו מתחלה נגזלין, בבחינת (משלי כ"ח): "גוזל אביו ואמו", הם המחין, שהם אב בחכמה (מגילה יג) ואם לבינה (משלי ב). וזה בחינת (ברכות ג): 'תינוק יונק משדי אמו' (עיין זוהר פנחס רנ"ח: ). 'תינוק' הינו המחין דקטנות, שהוא יונק ונגדל מקטנותו, על ידי תקון הכללי, שהוא שדי ויורה כחץ. וזה: אמו, דא כנסיה, כמו שכתוב (משלי כ"ג): "אל תבוז כי זקנה אמך". פרש רש"י: כנסיתך (עיין רש"י משלי א' פסוק ח' ורש"י ברכות נ"ד ד"ה ואומר: ). ששם נתכנסין ונכללין כל התקונים: וזה עקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים, הינו על ידי תקון הברית, על ידי זה עקר ההתקרבות של ישראל לאביהם שבשמים, בבחינת (שמות י"ט): "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי". 'נשרא' זה תקון הכללי, שהוא בחינת: "ויגד לכם את בריתו" כנ"ל, הינו תקון הברית. על ידי זה דיקא, "ואבא אתכם אלי" - שנתקרבו אליו יתברך. כי עקר ההתקרבות להשם יתברך, הוא על ידי תקון הברית כנ"ל:

ה. ובזה תלוי פרנסה בלי טרח, שהוא בחינת (שם ט"ז): "לחם מן השמים". הינו על ידי תקון הכללי, שהוא תקון הברית, שהוא בחינת (משלי ל): "דרך הנשר בשמים". וזה (במדבר י"א): "והמן כזרע גד הוא" - 'זרע גד', דא טפה חורתא (תקונים תקון כ"א נ"ב: ), הינו בחינת: 'ונוזלים מן לבנון' שזה בחינת תקון הברית, שבזה תלוי פרנסה בלי טרח, שהוא בחינת מן, בחינת: 'לחם מן השמים' כנ"ל. כי פרנסה שהוא בטרחא ובכבדות, הוא מחמת שלא תקן תקון הכללי, שהוא תקון הברית. כי מאן דזרק פרורין דנהמא עניות רדף אבתרה, כל שכן מאן דזרק פרורין דמחא (זהר פינחס רמ"ד.):

וזה (ויקרא י"ט) "לא תאכלו על הדם" - הינו על ידי הדמים, שהם גורמים לשכינה בחינת דם נדה, בבחינת עיר הדמים, בבחינת: 'מדוע אדם ללבושך', בבחינת 'שנמצא רבב על בגדיו', הינו על ידי פגם הברית, שהוא בחינת פגם כלליות הגידין, שזהו בחינת פגם הבגדים כנ"ל, על ידי זה: לא תאכלו - הינו פרנסה בטרח. וזה: לא תנחשו ולא תעוננו - שהם גורמים בחינת נחש משיך לה לגבה, וגורמים שליטת השפחה בישא, שהיא עת רעה. וזה: לא תנחשו, שלא לגרם, חס ושלום, נחש משיך לה לגבה וכו' כנ"ל. ולא תעוננו - שהוא לשון עת ועונה, הינו שלא לגרם, חס ושלום, שליטת העת רעה של הכ"ח עתים, וכנ"ל: וזה שבקש יעקב (בראשית כ"ח): "ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש", כי זה תלוי בזה, כי פרנסה תלוי בבחינת בגדים לבנים. וזה (ישעיה כ"ג): "לאכל לשבעה ולמכסה עתיק". ויעקב שהמשיך לבנונית, בבחינת (בראשית ל): "מחשף הלבן", על ידי תקון הכללי, כמו שכתוב (שם מ"ט): "ראשית אוני", נאמר בו (שם כ"ה): "יושב אהלים", הינו בחינת שמים, כמו שכתוב (ישעיה מ): "וימתחם כאהל לשבת", הינו בחינת: 'דרך הנשר בשמים', בחינת 'זהר הרקיע', בחינת 'לשון של זהורית', שמלבין עוונותיהן, והדמים של שס"ה גידין, בבחינת (שם א): "אם יאדימו כתולע כצמר יהיו":

ו. וכל זמן שלא תקן תקון הכללי, והשכינה היא בבחינת: "מדוע אדם ללבושך", בחינת דם נדה, אזי הדבור אסור. בבחינת (תהלים ל"ט): "נאלמתי דומיה", שמאלו הדמים נעשה בבחינת 'דומיה'. כי עקר הדבור תלוי בתקון הכללי, שהוא בחינת: "ויגד לכם את בריתו" כנ"ל. וזה בחינת: 'בתר דשכיב רבי שמעון הוה אמר חד לחברה: אל תתן את פיך לחטיא את בשרך' (זהר ויקרא ע"ט. ודף ק"ה: ), כי רבי שמעון היה קשת הברית (עיין ב"ר פ' ל"ה) בחינת: "ויגד לכם את בריתו", הינו כלליות הגידין. וכשאין תקון הכללי, אזי הדבור אסור, בבחינת: 'נאלמתי דומיה', בחינת: 'אל תתן את פיך' כנ"ל. ומי שהוא מדבר אז כשאין תקון הכללי, הוא עובר על: "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא י"ט), והוא "הולך רכיל מגלה סוד" (משלי י"א). אבל ביומוי דרבי שמעון, הוה אמר חד לחברה: 'פתח פיך'. כי כשיש תקון הכללי שהוא קשת הברית, אזי הדבור מתר. כי הדמים כבר נתתקנו, בבחינת: 'דם נעכר ונעשה חלב', בבחינת: 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים': וזה (תהלים ל): "למען יזמרך כבוד ולא ידם", 'כבוד', זה בחינת בגדים כנ"ל. שנתלבנין מבחינת: 'מדוע אדם ללבושך', מבחינת 'דם נדה'. ואז: 'ולא ידם' - כי נמשך לבנונית בהדמים, מבחינת: "ונוזלים מן לבנון" כנ"ל. ואז הדבור מתר, בבחינת: 'פתח פיך':

ז. וזה בחינת חלי נופל, רחמנא לצלן, הינו כשהדמים מתגברין והם מתיזין להמח, ועל ידי זה נלחץ המחין. ועל ידי לחיצת המחין, רועשין האיברים. כי המח הוא שר צבא, וכשהשונא בא על השר צבא, אזי רועשים כל צבאיו, כי כלם תלויים בו. ואזי השכינה נופלת, חס ושלום, בבחינת (עמוס ט): "סכת דוד הנופלת". ועל ידי תקון הכללי שמעורר המחין כנ"ל, וממשיך לבנונית להגידין, בבחינת: 'בכל עת יהיו בגדיך לבנים', אזי נתרפאת מחולאת הנפילה. ואז: "נפלה ולא תוסיף, קום בתולת ישראל" (שם ה). ואז הדבור מתר, בבחינת: 'פתח פיך': וזהו: "לא תלך רכיל, ולא תעמד על דם רעך" - 'רעך', הינו המחין, שהם 'תרין רעין דלא מתפרשין' (זוהר ויקרא דף ד: ), כשהם אינם עומדים ונתבטלין מלעשות פעלתם על ידי תגברת הדמים הלוחצים את המחין, על ידי זה לא תעבר על: "לא תלך רכיל". כי אז הדבור מתר, בחינת 'פתח פיך, ביומוי דרבי שמעון' וכו':

ח. וזה בחינת (חבקוק ב): "ואף כי היין בוגד" - 'בוגד', הינו בחינת גידין הנ"ל, שעל ידו 'הולך רכיל מגלה סוד', בבחינת: 'נכנס יין - יצא סוד' (סנהדרין ל"ח). כי היין הוא בחינת גידין, התגברות הדמים. בבחינת (משלי כ"ג): 'אל תרא יין כי יתאדם', שאחריתו דם (סנהדרין ע). ועל שם זה נקרא "תירוש", ולמדו רבותינו, זכרונם לברכה, מזה (יומא ע"ו: ): 'זכה - נעשה ראש, לא זכה - נעשה רש'. הינו כשלא זכה, שאינו מזכך את הדמים, על ידי זה נעשה רש - שאין לו לחם מן השמים כנ"ל. אבל זכה - נעשה ראש, בבחינת מחין. הינו בחינת המשכת הלבנונית מן המחין, בבחינת: 'ונוזלים מן לבנון' כנ"ל:

ט. וזה בחינת משא ומתן באמונה, כי מי שאינו עושה משא ומתן באמונה, והוא משקע בתאות ממון, וגוזל את חברו - אזי הוא מעורר דמים הנ"ל, בבחינת: מדוע אדם ללבושך הנ"ל, וגורם דם נדה לשכינה, בבחינת (יחזקאל ז): "וזהבם לנדה". וזהו: 'דמים תרתי משמע' (מגלה י"ד: , ועין חדושי אגדות שבת קל"ט ד"ה כי כפיכם), הינו דם נדה על ידי הממון. בשביל זה נקרא 'גזלה' בחינת 'בגד', כמו שכתוב (ישעיה כ"ד): "ובגד בוגדים בגדו". הינו פגם הבגדים הנ"ל, בחינת 'שנמצא רבב על בגדיו'. וזה שתרגם יונתן (על פסוק ובגד בוגדים בגדו הנ"ל ובסנהדרין צ"ד): 'בזוזי ובזוזי דבזוזי', הינו בחינת תאות ממון, שכל מה שיש לו יותר הוא חומד יותר (קה"ר פ"א, ל"א): וזה עקר תקונו של המשא ומתן - שיכון בכל הלוך והלוך, ובכל דבור ודבור, שהוא הולך ומדבר בשעת המשא ומתן, שכונתו כדי שירויח כדי שיתן צדקה. וזה הוא בחינת תקון הכללי של הדמים, כי הצדקה הוא בחינת כלליות הגידין, בבחינת (הושע י): "זרעו לכם לצדקה". בבחינת 'זרע גד', הוא טפה חורא, שעל ידי התקון הזה נתרומם המחין, בבחינת: 'מחא חורתא ככספא' (תיקון ע). ועל שם זה נקרא משא ומתן, להורות שיש בו תקון לבחינת בגדים הנ"ל, לבחינת דמים הנ"ל. 'משא', זה בחינת (תהלים ל"ח): "כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו ממני". שהם השס"ה לאוין הנ"ל, שמתגברין על הראש שהוא המחין, בבחינת: "לא תעמד על דם רעך" כנ"ל, והוא בחינת פגם הבגדים הנ"ל כנ"ל. וזה: 'כבד יכבדו', הינו בחינת מלך הכבוד הנ"ל. 'כבד', הינו בחינת הדמים, שהכבד מלא דם, שהוא בחינת דם נדה הנ"ל. 'ומתן', הוא בחינת תקון הכללי, שהוא הצדקה, בחינת (משלי י"ח): "מתן אדם ירחיב לו". בחינת קשת הברית שהוא הצדיק, בחינת (תהלים ל"ז): "צדיק חונן ונותן". וזה שאמרו חז"ל (ראש השנה ו): 'בפיך' - זו צדקה, שאז הדבור מתר:

י. והנה הכלל - שצריך לתקן תחלה 'תקון הכללי', ועל ידי זה ממילא יתקן הכל בפרט. ואף שתקון הכללי הוא גבוה ומרומם יותר מתקון כל דבר בפרט, עם כל זה מחמת שתקון כל דבר, תלוי בהמח, דהינו להמשיך לבנונית מן המח, בבחינת: 'ונוזלים מן לבנון'. ולרומם המח אי אפשר כי אם על ידי תקון הכללי, בבחינת: 'כנשר יעיר קנו' כנ"ל. על כן צריך לילך מתחלה אל המדרגה היותר עליונה מזה, דהינו תקון הכללי, כדי לתקן ולרומם המח, ועל ידי זה נתקן הכל ממילא כנ"ל:

וזה פרוש: האי גברא דאזל בעי אתתא, ולא קיהבו לה. הינו בחינת "אשה יראת ה'" (משלי ל"א). הינו מי שפגם בעוונות, וגרם דם נדה לשכינה כנ"ל, שעל ידי זה נחש משיך לה לגבה וכו', ונעשה פרוד בין קדשא בריך הוא ושכינתה. וזהו: ולא קיהבי לה - בחינת 'שאג ישאג על נוהו' כנ"ל. מאי חזא דאזל להיכא דמדלי מנה - הינו כשרוצה לטהר את המלכות מהדמים, הוא הולך אל המדרגה היותר עליונה, הינו תקון הכללי שהוא למעלה מאשה יראת ה'. בחינת (שמואל ב כ"ג): "צדיק מושל ביראת אלקים", כי הצדיק שהוא בחינות תקון הכללי הוא למעלה, והוא מושל ביראת אלקים, שהוא בחינת מלכות, כמו שכתוב (אבות פרק ג): 'אלמלא מוראה של מלכות'. וזהו: שקל סכתא דצה לתתא וכו' - סכתא הם יתדות ומסמרות, כמו שפרש רש"י. הינו בחינת דברי תורה, כמו שכתוב (קהלת י"ב): "דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות". דצה לתתא - הינו בחינת מדרגות התחתונות, כשאין תקון הכללי, בחינת: בתר דאסתלק רבי שמעון, שאז הדבור אסור. וזהו: ולא עאל - הינו שלא היה אפשר אז לדבר דברי תורה כנ"ל. דצה לעלא ועאל - הינו בחינות ביומוי דרבי שמעון, שהוא קשת הברית, שהוא תקון הכללי, שאז הדבור מתר. הינו שהראה להם, שאי אפשר לתקן הדבור כי אם על ידי שבח הצדיקים, שהוא תקון הכללי להדבור. והוא הדין כל הדברים אי אפשר לתקן כי אם על ידי תקון הכללי, כדי להרים את המח שמשם נמשך כל הלבנונית כנ"ל. וזה: האי נמי אתרמיא לה בת מזלה - הינו בחינת המחין, בחינת 'ונוזלים מן לבנון'. הינו שתפס להם לדגמא את הדבור, והראה להם, שאי אפשר לתקן כי אם על ידי תקון הכללי. והראיה, כי בימי רבי שמעון היה הדבור על תקונו, ובתר דאסתלק נאמר: 'אל תתן את פיך' וגו', וזהו: 'דצה לתתא' וכו' כנ"ל. וכמו כן כל הדברים, צריך לתקן על ידי תקון הכללי השיך לו. כגון משא ומתן - על ידי צדקה, וכן כלם צריך לתקן כל דבר על ידי תקון הכללי השיך לו. וזה מחמת שצריך להרים את המחין, להמשיך משם לבנונית, לתקן וללבן כל הפגמים, וזה אי אפשר כי אם על ידי תקון הכללי כנ"ל. וזה בחינת: 'האי נמי אתרמי לה בת מזלה', בחינת: 'ונוזלים מן לבנון', מן לבונא דמחא כנ"ל (משלי י): כס"ף נבח"ר לשו"ן צדי"ק: (באור זה הענין ומה שיכות יש לפסוק זה להתורה הנ"ל יתבאר במקום אחר):

(שיך לאות ח): ועל כן אשה שדמיה מרבים ואין לה וסת, אף שיין מזיק לה כנ"ל, בחינת: 'יין כי יתאדם', שאחריתו דם, בחינת: 'נכנס יין - יצא סוד' כנ"ל. עם כל זה רפואתה על ידי יין שהסתכל בו צדיק אמתי, כי העינים הם בחינת שערות. כי 'שבעה גלדי עינא' (בהקדמת התקונים י"ב ובתקון ע'), הם בחינת (שופטים ט"ז): 'שבע מחלפות ראשו', והם בחינת המחין. כי השערות הם מותרי מחין. ועל כן הם בחינת שבע מחלפות וכו', בחינת שבע מדות, שחולפין ועוברין במחשבה שבמח. כי המחשבה שבמח הוא כפי המדות שבאדם, וכפי המדה שהאדם אוחז בה, כן חולפין ועוברין עליו המחשבות שבמח. וזה: 'שבע מחלפות ראשו' - לשון חלף ועבר כנ"ל. וכשפוגמין בהשערות, נפגם הראיה שהיא 'שבע גלדי עינא'. ועל כן שמשון שפגם בשבע מחלפות ראשו, נאמר בו (שם): 'וינקרו פלשתים את עיניו'. ועל כן על ידי 'שבעה גלדי עינא', מתקנין בחינת שבע מחלפות ראשו, שהם השערות, בבחינת (דניאל ז): "ושער ראשה כעמר נקא". בבחינת 'לשון של זהורית', שהוא מלבין האדמימות של השס"ה גידין, בבחינת: 'אם יאדימו כתולע כצמר יהיו'. נמצא שנתתקן על ידי זה האדמימות, שהוא בחינת דם נדה כנ"ל. וזה בחינת (תהלים קי"ח): "מן המצ"ר קראתי יה", אותיות צמ"ר. כמובא בכונות, עין שם והבן:

 

ל - מישרא דסכינא

מישרא דסכינא במאי קטלי לה, בקרנא דחמרא. ומי איכא קרנא לחמרא, ומישרא דסכינא מי הוי. איתו לה תרי ביעי, אמרו לה, הי זוגתא חורתא והי זוגתא אכמתא. איתי איהו תרי גביני, אמר להו, הי דעזא חורתא והי דעזא אכמתא:

רש"י: במאי קטלי לה, ערוגת סכינין במאי גוזזין וקוצצין אותה:

מישרא דסכינא במאי קטלי לה וכו'.

א. השגות אלקות, אי אפשר להשיג כי אם על ידי צמצומים רבים. מעלה לעלול, משכל עליון לשכל תחתון. כמו שאנו רואים בחוש, שאי אפשר להשיג שכל גדול, כי אם על ידי התלבשות בשכל התחתון. כמו המלמד כשרוצה להסביר שכל גדול להתלמיד, הוא צריך להלביש אותו בשכל תחתון וקטן, כדי שיוכל התלמיד להבינו. דהינו שהוא מציע לו מתחלה ההקדמות ושכליות קטנים שמסבב לו תחלה, כדי להבינו על ידי זה המכון, שהוא שכל עליון וגדול:

ב. וצריך כל אחד לבקש מאד מלמד הגון כזה, שיוכל להסביר ולהבין אותו שכל עליון וגדול כזה, דהינו השגות אלקות. כי צריך לזה רבי גדול מאד מאד, שיוכל להסביר שכל גדול כזה, על ידי השכל התחתון כנ"ל, כדי שיוכלו הקטנים להבינו. וכל מה שהוא קטן ביותר, ומרחק ביותר מהשם יתברך, הוא צריך רבי גדול ביותר. כמו שמצינו בעת שהיו ישראל במדרגה קטנה מאד, דהינו במצרים, שהיו משקעים במ"ט שערי טמאה, היו צריכים רבי גדול ומלמד גדול ונורא מאד, דהינו משה רבנו, עליו השלום. כי כל מה שהוא קטן ומרחק ביותר, צריך מלמד גדול ביותר. שיהיה אמן כזה, שיוכל להלביש שכל עליון כזה, דהינו השגתו יתברך שמו, לקטן ומרחק כמותו. כי כל מה שהחולה נחלה ביותר, צריך רופא גדול ביותר. על כן אין להאדם לומר: די לי אם אהיה מקרב אצל איש נכבד וירא ה', אף, שאינו מפלג במעלה, כי הלואי שאהיה מקדם כמהו. אל יאמר כן, כי אדרבא, כפי מה שידע אנש בנפשה גדל פחיתותו וגדל רחוקו שנרחק מאד מהשם יתברך, כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו. וכמו כן כל מה שיודע בעצמו שהוא מרחק ביותר, צריך לבקש לנפשו רופא גדול מאד מאד, הגדול במעלה ביותר, דהינו שיחזיר ויבקש תמיד לזכות להתקרב להרבי הגדול מאד מאד כנ"ל. כי כל מה שהוא קטן ביותר, צריך מלמד גדול ביותר כנ"ל:

ג. וזה בחינת שערות, שההארות המחין יוצאין בהשערות. כן השכל העליון שהוא השגות אלקות, הוא מתלבש בהשכל התחתון. וזה בחינת (תקון ע' קי"ג.) שערא בעגולא, בחינת סבובים, דהינו ההקדמות המסבבין עד שבאים אל המכון כנ"ל. והעקר הוא המכון, כמו שמצינו בדברי רבותינו, זכרונם לברכה (יבמות ט"ז): שסבבוהו בהלכות עד שהגיעו לצרת הבת. נמצא שכל ההלכות שדברו מקדם לא היו עקר המכון, רק היו סבובים והקדמות כדי להגיע לצרת הבת שהוא המכון: וזה בחינת (שם בתקון ע' קי"א: ) 'שערא אכמא', בחינת (שיר השירים א'): "שחורה אני ונאוה". כי השחרות הוא מקבץ את הראות ומצמצם אותו כדי לראות היטב, כן השכל התחתון הוא בחינת שחרות, שמצמצם בו נאוה ויפי שבשכל העליון: ואלו השערות הן בחינת 'שעורא דאתון דאוריתא' (תקון ע'), כי המצוות הם חכמות הבורא יתברך שמו. כי כל מצוה ומצוה יש לה שעורים אחרים וגבולים, כגון מפני מה המצוה הזאת מצותה בכך, מפני שכן חיבה חכמתו יתברך שמו. וכן מצוה אחרת מצותה בכך, לפי חכמתו יתברך שמו. וכל מצוה ומצוה יש לה אותיות ותבות וענינים שהם שעורים וגבולים שמצמצם בהן חכמתו יתברך שמו, שזה בחינת התלבשות השכל העליון בשכל התחתון, שעל ידי זה זוכין להשגות אלקות כנ"ל:

וזה בחינת (בבא בתרא ט"ז: ) 'בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה', 'בת', זה בחינת בת עין. דהינו השחר שבעין, שהוא בחינת השחרות הנ"ל, שהוא מצמצם ומגביל וכולל בעצמו כל הדברים הגדולים העומדים לנגדו. כגון הר גדול כשעומד לפני הבת עין, שהוא השחר שבעין, אזי נגבל כל ההר בתוך הבת עין שרואה אותו. כי השחרות שבעין הוא מצמצם כל הדברים הגדולים ונכללין ונראין בתוכו, ועל ידי זה רואין ומשיגין הדבר שרואין. כמו כן זה השכל התחתון מצמצם ומגביל השכל הגדול העליון ונכלל בתוכו, ועל ידי זה רואין ומבינים ומשיגים את השכל העליון הגדול כנ"ל:

וזה בחינת (שמות ג): "וירא אליו ה' בלבת אש", שהשם יתברך רצה להלביש לו השגות אלקות, והלביש לו בבחינת בת עין הנ"ל (עיין בתיקון ו' ובתיקון י"א ובתיקון ע'). וזה בחינת (בבא בתרא קמ"א): 'בת תחלה - סימן יפה לבנים'. 'בת תחלה', זה בחינת השכל התחתון, שהוא תחלה והקדמה לשכל העליון. וזה בחינת: 'סימן יפה לבנים', 'בנים', זה בחינת השכל העליון. כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (מנחות ק"י): "הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ", 'הביאי בני - אלו גליות שבבבל שדעתן מישבת כבנים'. 'בנותי - אלו גליות שבשאר ארצות שדעתן אינן מישבת כבנות'. נמצא שבנים הם בחינת דעת מישבת, בחינת שכל עליון וגדול הנ"ל. שמשיגין על ידי ההקדמות, בחינת שכל התחתון כנ"ל. וזהו 'בת תחלה', שהוא השכל התחתון. 'סימן יפה לבנים', שעל ידו משיגין השכל העליון שהוא בחינת בנים כנ"ל. וזהו 'סימן יפה', שבו מסמן ומגבל השכל העליון, בבחינת 'שיעורא דאתון דאוריתא', בחינות 'שחורה אני ונאוה' כנ"ל:

ד. ולבוא להשכל התחתון הזה, אי אפשר כי אם על ידי שונא בצע, שישנא הממון בתכלית השנאה. כי שערא אכמא, שהוא בחינת השכל התחתון, הוא מסטרא דמלכות. וכן שונא בצע, הוא מסטרא דמלכות (עיין תיקון ע'). כי השכל התחתון הוא בחינות מלכות, שהוא בחינות חכמה תתאה שבכל עולם ועולם, שהוא מנהיג אותו העולם. שזה השכל של ההנהגה והמלכות, הוא בחינת חכמה ושכל תחתון, כנגד השכל של השגות אלקות. ועל כן ביומוי דשמואל שנפלו ראשי הדור אל הממון, כמו שכתוב (שמואל א ח'): "ויטו אחרי הבצע", על כן תכף פגמו במלכות דקדשה. כמו שכתוב (שם) "כי אתי מאסו ממלך עליהם, ושאלו להם מלך ככל העכו"ם". וביומוי דשלמה שאין כסף נחשב (מלכים א י). היה מלכות דקדשה על תקונה ומכונה (עיין זוהר ויחי רמ"ט). כמו שכתוב (דברי הימים א כ"ט): "וישב שלמה על כסא ה'", שמלך על עליונים ותחתונים (מגלה י"א: ). ועל כן זכה שלמה לזה השכל התחתון הנ"ל, כמו שכתוב (מלכים א ה'): "ויחכם מכל האדם", וכמו שכתוב (שם): "ותרב חכמת שלמה מכל בני קדם", כי זה השכל הוא בחינת מלכות כנ"ל. אבל על ידי אהבת ממון, הוא נופל לאכמא דסטרא אחרא, בחינות: 'שבתאי פתיא אכמא' (תקון ע'), מרה שחורה, בחינות (בראשית ג') "בעצבון תאכלנה". ונופל לעגולא וסבובים מסטרא אחרא, בחינות (תהלים י"ב): "סביב רשעים יתהלכון". שהוא מתאוה ומשתוקק אחר הממון, בחינות (במדבר י"א): "שטו העם ולקטו" - 'בשטותא' (זהר בשלח ס"ב: ס"ג.), הפך החכמה:

ה. ומי שיש לו אותו החכמה, צריך לראות להמשיך לתוכה חיות, להחיות החכמה תתאה. כל אחד לפי בחינות החכמה תתאה שיש לו, כפי בחינות החכמה תתאה שבכל עולם ועולם. ועקר החיות הוא מאור הפנים, בחינות (משלי ט"ז): "באור פני מלך חיים": ועל כן צריכין להעלות את המלכות, בחינות חכמה תתאה, אל אור הפנים המאיר בשלש רגלים, כי עקר אור הפנים הוא שמחה, כמו שכתוב (שם ט"ו): "לב שמח ייטב פנים". ועקר השמחה הוא מן המצוות, כמו שכתוב (תהלים י"ט): "פקודי ה' ישרים משמחי לב". ועקר השמחה הוא בלב, כמו שכתוב (שם ד'): "נתת שמחה בלבי". והלב של כל השנה הם השלש רגלים, בחינות (ויקרא כ"ג): "אלה מועדי ה'" ראשי תבות אמ"י כמובא. שהיא אם לבינה (משלי ב'). ובינא לבא (פתח אליהו). והשמחה של כל המצוות שעושין בכל השנה, הוא מתקבץ אל הלב, שהם השלש רגלים. ועל כן הם ימי שמחה, כמו שכתוב (דברים ט"ז): "ושמחת בחגך". ואז מאיר הפנים על ידי השמחה, בבחינות: "לב שמח ייטב פנים". בשביל זה נצטוינו (שם) "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך". בשביל לקבל אור הפנים: וזה בחינת (סכה כ"ז: ): 'חיב אדם להקביל פני רבו ברגל', כדי לקבל אור הפנים, ולהחיות את בחינות המלכות: וזה (תהלים פ"ה): "צדק לפניו יהלך" - 'צדק מלכותא קדישא' (שם). כשמוליכין אותה אל אור הפנים. העקר על ידי בחינות - "וישם לדרך פעמיו", הינו שלש פעמים בשנה וכו', שעל ידיהם מקבלין מאור הפנים כנ"ל. וזה בחינות (שם ק"ם): "ישבו ישרים את פניך", "ישרים", הם "פקודי ה' ישרים משמחי לב", הם מישבין ומאירין ומסדרין אור הפנים כנ"ל:

ו. ולפעמים שנופל, חס ושלום, בחינות המלכות דקדשה, בחינות חכמה תתאה, לגלות של ארבע מלכיות. כי המלכות הוא בחינות דל"ת, בגין דלית לה מגרמה כלום (זוהר ויחי רל"ח ורמ"ט) כי אם על ידי ענפי השכל העליון המתפשטין לשם. וגם היא כלולה מארבעה עולמות, כי בכל עולם ועולם יש בחינות המלכות, בחינות חכמה תתאה, שהיא בחינות החכמה המנהגת את העולם כנ"ל. וכל החכמות של העכו"ם כלם הם תחת החכמה תתאה הנ"ל, ומשם יונק חכמתם. וכשיונקים, חס ושלום, יותר מהראוי להם, אזי מתגברים, חס ושלום, ונעשה ממשלת הארבע מלכיות, שהם ארבע גליות. ומי יכול לסבל את קול הצעקה והזעקה הגדולה, כשנופל בחינות המלכות, בחינות החכמה תתאה, ביניהם, חס ושלום. בבחינות (קהלת ט): "זעקת מושל בכסילים", דהינו הזעקה כשנופל הממשלה, בחינות המלכות, בחינות חכמה תתאה, בין הכסילים. שהכסיל רוצה להתחכם, שרוצים לינק ולהמשיך לתוך החכמות שלהם שהם כסילות באמת, את בחינות החכמה האמתיות, בחינות חכמה תתאה הנ"ל. וגם יש עוד צעקה גדולה מזה, דהינו שהשם יתברך כביכול בעצמו שואג, בבחינות (ירמיה כ"ה): "שאג ישאג על נוהו" - 'על נוה דילה' (זוהר אחרי ע"ד ע"ב: ) שהוא בחינות המלכות, שנופל בגליות של ארבע מלכיות: וצריך לראות לחתך ולהבדיל את בחינות המלכות הנ"ל מבין הארבע גליות, ולהעלותה משם. ועקר עליתה על ידי בחינות החסד, בבחינת (ישעיה ט"ז): "והוכן בחסד כסא". בחינת (הושע י): "קצרו לפי חסד", שעל ידי החסד קוצרין וחותכין את הדלת, בחינת המלכות, ומבדילין אותה מהם, ומעלין אותה אל אור הפנים: ועל כן אברהם היה איש החסד, והיה משתדל תמיד לעשות חסד, כדי להעלות בחינת המלכות מהם. ועל כן רדף אברהם אחר הארבעה מלכים כדי להכניעם, שהן בחינת הארבע מלכיות דסטרא אחרא. כי אברהם היה שונא ממון, כי מאס ממון סדום. כמו שכתוב (בראשית י"ד): "אם מחוט ועד שרוך וכו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם". כי אברהם תקן שחרית (ברכות כ"ו: ), בחינת שחרות הנ"ל. שהוא בחינת השכל התחתון הנ"ל, בחינת חכמה תתאה, שהוא בחינת שחרות כנ"ל, שזוכין לתקן בחינת זאת על ידי שונא בצע כנ"ל: ועל כן יצא מאברהם יצחק וישמעאל יעקב ועשו, שהם בחינת כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאל, שהם כנגד ארבע מלכיות שבקדשה כידוע (עיין בכוונות ההגדה). יצחק, זה בחינת בן חכם. כי יצחק על שם הצחוק והשמחה, בחינת (משלי י'): "בן חכם. ישמח אב": עשו, הוא בן רשע: יעקב, הוא בן תם, כמו שכתוב (בראשית כ"ה): "ויעקב איש תם": ישמעאל, הוא בחינת בן שאינו יודע לשאל. כי ישמעאל עשה תשובה כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא ט"ז: ). ועקר התשובה היא בבחינת שאינו יודע לשאל. הינו לעשות תשובה ולשאל כפרה מהשם יתברך על שאינם ידועים, שזה עקר התשובה, בבחינת (תהלים ס"ט): "אשר לא גזלתי אז אשיב": וזה בחינת אברהם תקן שחרית, נוטריקון חכם רשע תם שאינו יודע. שהם בחינת הארבע מלכיות כנ"ל: וזה (שמואל ט ט"ו): וישסף שמואל את אגג, כי אגג הוא כללות הארבע מלכיות דסטרא אחרא, כמו שכתוב (במדבר כ"ד): "ראשית גוים עמלק". וזה שפרש רש"י: 'וישסף - חתכו לארבעה'. הינו שחתך והבדיל את הדל"ת , שהיא בחינת מלכות דקדשה, דלית לה מגרמא כלום וכו' כנ"ל. מאגג שהוא כלליות ארבע מלכיות דסטרא אחרא, והעלה את המלכות דקדשה בשלש רגלים וזה וישסף, ראשי תבות שבועות סכות פסח, כי עקר חיותה מאור הפנים שבשלש רגלים כנ"ל. בבחינת (שמואל ב י"א): "ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים", "תשובת השנה" - זה בחינת שלש רגלים, שהם ימי דין, ימי תשובה, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (ראש השנה ט"ז): 'בפסח נדונין על התבואה, בעצרת' וכו'. ואז עת צאת המלכים כנ"ל, שמוציאין את בחינת המלכות דקדשה מגליות של הארבע מלכיות, ומעלין אותה אל אור הפנים, המאיר בשלש רגלים כנ"ל: ועל כן יש ארבע בחינות בכל רגל, בפסח הם ארבע כוסות. בשבועות הוא סדר המשנה, שהוא ארבע פעמים ביד כל אחד, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערובין נ"ד: ): 'כיצד סדר משנה וכו'. בסכות היא ארבעה מינים, הכל כנגד בחינת הד' הנ"ל, בחינת מלכות הנ"ל, שצריך להעלותה אל האור הפנים, על ידי שמחות המצוות שמתקבצין לתוך הרגלים כנ"ל:

ז. ועקר התגלות החסד הנ"ל, שעל ידו קוצרין וחותכין ומבדילין את הדל"ת הנ"ל מארבע גליות של העכו"ם, הוא על ידי תוכחה. כי על ידי פתיחת פה של המוכיח, נתגלה חכמה. ועל ידי זאת החכמה, נתגלה החסד. כי עקר התגלות החסד, על ידי החכמה, כי 'אל נהירו דחכמתא' (זהר לך לך צ"ד.) (עיין זוהר צו לא אחרי סה). כמו שכתוב (משלי ל"א): "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה". וזה (תהלים קמ"א): "יהלמני צדיק חסד ויוכיחני", הינו שעל ידי תוכחה נתגלה חסד: וצריכין אנו לקבל תוכחתם, אף על פי שתוכחה שלהם היא לפעמים דרך בזיון שמבזים אותנו, אף על פי כן צריכין אנו לקבל תוכחתם, כדי לקבל על ידו את החסד, כנ"ל. כי מה שתוכחתם הולכת לפעמים בדרך בזוי, צריך לדון אותם לכף זכות. כי אין אדם נתפס על צערו, כי סובלים צער גדול מאתנו. כי אפלו מה שהוא טוב אצלנו הוא רעה אצל הצדיקים, וכעין מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (יבמות ק"ג): 'כל טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים'. הינו כי עסקים ושיחת חלין שלנו הוא בודאי רעה אצלם, אלא אפלו טובותינו, הינו התפלה שהיא בערכנו רק טוב, הוא רעה אצל הצדיקים בבחינת (שם): "ותפלתי ברעותיהם", כי תפלתנו מבלבלת אותם. כי כל הערבוב הדעת וכל הבלבולים וכל השטותים שיש לנו לפעמים, הכל נמשך בתפלתנו. כי כל הבלבולים וכו' וכל המחשבות שחושב האדם לפעמים, הכל באים על דעתו בשעת התפלה דיקא, והכל נשמע אליו אז דיקא, בשעה שעומד להתפלל. בבחינת (שם ק"ו): "מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהלתו". 'תהלתו' - לשון (איוב ד): "ובמלאכיו ישים תהלה", הינו ערבוב ובלבולים, שאז משמיעין את עצמן דיקא בשעה שעומד להתפלל ולמלל גבורות ה'. והוא בשתי בחינות: או שבאים להתתקן מחמת שרואים שמתפלל בכונה כראוי, על כן באים להתתקן. כי עכשו הוא הזמן שיכולין להתתקן, כי יש בהם ניצוצות קדושים שצריכין תקון. או בבחינה אחרת, מחמת שאינו ראוי להתפלל, ובאין לבלבל אותו מתפלתו. על כל פנים בין כך ובין כך, בשעת התפלה דיקא באין כל הערבובים וכל הבלבולים של האדם, ונשמעין אצלו אז, ובשביל זה נקראין הבלבולים והערבובים תהלה כנ"ל, מחמת שהן באים דיקא בעת התפלה והתהלה כנ"ל. וכל התפלות האלו עם כל הערבובים באין אל הצדיקים, כי הצדיקים הם בחינת משיח, שאליו באין כל התפלות להעלותן. בבחינת (ישעיה מ"ח): "ותהלתי אחטם לך", שכל התהלות באין לבחינת משיח, שהוא בחינת חטם, בחינת (איכה ד'): "רוח אפינו משיח ה'". כי משיח הוא מורח ודאין (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, סנהדרין צ"ג: ), בבחינת (ישעיה י"א): "והריחו ביראת ה'". הינו בתפלות, שהן בחינת (משלי ל"א): "יראת ה' היא תתהלל". כי הוא מורח ומרגיש בהתפלות שמקבל מהם, את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, כי כל הערבובים של כל אחד הם בתוך התפלה כנ"ל. נמצא שהצדיקים הם סובלים צער על ידי התפלות שלנו שמבלבלין אותן כנ"ל, ובשביל זה צריך לקבל תוכחתם אף שמבזין אותנו כנ"ל:

ח. אמנם לכאורה איך אפשר לו, להוכיח את כל אחד ואחד. הלא כל התפלות באין אצלו ביחד, של הכשרים ושל אותם שאינן כשרים, ואיך יודע איזה תפלה באה מזה או מזה, כדי להוכיח אותו. אך הוא יודע זאת, על ידי העזות והתורה של כל אחד ואחד, אם תפלתו היתה כהוגן אם לאו. כי יש שני מיני עזות, כי יש עזות דקדשה, שאי אפשר לקבל את התורה כי אם על ידי זה העזות דקדשה. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ב'): 'לא הבישן למד', וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ביצה כ"ה: ) 'מפני מה נתנה תורה לישראל - מפני שעזין הן', וכמו שאמרו (אבות פרק ה') 'הוי עז כנמר'. ובשביל זה התורה נקראת עז, כמו שכתוב (תהלים כ"ט): "ה' עז לעמו יתן", (וכמו שפרש רש"י, וכן בזבחים קט"ז). כי אי אפשר לבוא אל התורה, כי אם על ידי עזות דקדשה. וכנגד זה, יש להפוך עזות מן הסטרא אחרא, שמשם באין תורות אחרות. שהן תורות שלהן, שהם בחינת פסילים. כי 'כל מי שיש בו עזות, בידוע שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני' (נדרים כ'). ויש לו תורה מסטרא אחרא הנקראין פסילים, שהוא הפך מן התורה הקדושה שלנו שהוא בחינות: "פסל לך". כי היא נקראת פסלת, על שם העתיד. כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים נ') 'אור שהוא יקר בעולם הזה, יהיה קפוי וקל לעולם הבא. שהיא בחינות פסלת, שהוא קפוי וקל וצף למעלה. אבל תורתו היא פסלת אפלו בעולם הזה, ועל שם זה נקראין פסילים, כמו שכתוב (שמות כ'): "לא תעשה לך פסל". ומי שיש לו עזות שלהם מן הסטרא אחרא, הוא מקבל תורה שלהם בחינת פסילים כנ"ל: ועל ידי העזות שהצדיק רואה בכל אחד ואחד כפי מה שהוא, אם יש לו עזות דקדשה או להפוך, על ידי זה הוא יודע אם תפלתו היתה תפלה הכשרה או להפוך. כי גם התפלה היא על ידי עזות, כי אי אפשר לעמד להתפלל לפני השם יתברך כי אם על ידי עזות. כי כל אחד לפום מה דמשער בלבה את גדלת הבורא יתברך שמו, כמו שכתוב (משלי ל"א): "נודע בשערים בעלה" - כל חד לפום מה דמשער בלבה (זהר וירא ק"ג: ). וכל אחד לפי ערכו שמשער בלבו את גדלת הבורא יתברך שמו, איך אפשר לו לעמד ולהתפלל לפניו. ובפרט התפלה שהיא פלאות, דהינו שדוד המערכות. שהמערכות מחיבין כך, וכל כוכב ומזל קבוע על משמרתו ומערכה שלו, כפי מה שסדרם הבורא יתברך שמו, שיהיו קבועים ומסדרים כך וכך, והוא בא בתפלתו ורוצה לסלק המערכות ולעשות פלאות. על כן בשעת התפלה צריך לסלק את הבושה, כמו שכתוב (תהלים כ"ב): "בך בטחו אבותינו וכו' בטחו ולא בשו". כי על ידי הבושה שמתביש מאתו יתברך, אי אפשר להתפלל, כי אם על ידי עזות כנ"ל. וזה בחינת (שם ע"ז): "אתה האל עושה פלא הודעת בעמים עזך" - שהשם יתברך עושה פלאות על ידי תפלות ישראל, שהם על ידי בחינות עזות כנ"ל, שעל ידי זה מודיע להעכו"ם את העזות דקדשה של ישראל, שעל ידי שרואין העכו"ם את הפלאות הנעשין בעולם על ידי תפלות ישראל, על ידי זה יודעין כמה גדול העזות דקדשה של ישראל שיש להם עזות כזה, להתפלל ולעשות פלאות כנ"ל. ועל כן הצדיק על ידי שרואה העזות והתורה של כל אחד ואחד, על ידי זה יודע את התפלה שבלבלה אותו מאיזה מהם באה, ועל ידי זה יודע להוכיח אותו:

וזהו מישרא דסכינא, הינו בחינת חכמה תתאה הנ"ל, בחינת מלכות הנ"ל. שהוא למוד הנ"ל, בחינת (במדבר כ"ב): "ההסכן הסכנתי" - לשון למוד, (כתרגומו המילף, אליפנא), בחינת (ויקרא כ"ו): "חרב נוקמת", שהיא בחינת מלכות הנ"ל: מישרא, פרש רש"י: 'ערוגה'. הינו בחינת: זעקת מושל וכו', כמו שכתוב (תהלים מ"ב): "כאיל תערג". במאי קטלי לה, פרש רש"י: 'במאי חותכין אותה'. הינו במה חותכין ומבדילין את המלכות הנ"ל, כדי להצילה מזעקה הנ"ל, בבחינת: חתכו לארבעה כנ"ל. והשיב להם, בקרנא דחמרא. הינו על ידי תוכחה, שעל ידי זה נתגלה החסד, ובזה קוצרין וחותכין את הד', בבחינות: "קצרו לפי חסד" כנ"ל. קרנא, זה בחינת קול המוכיח. בחינת קרן השופר, בבחינת (ישעיה נ"ח): "הרם כשופר קולך והגד לעמי פשעם", הינו תוכחה הנ"ל: חמרא, זה בחינת (בראשית מ"ט): "יששכר חמור גרם", בחינות (דברי הימים א י"ב): "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים". כי על ידי התוכחה מעלין אותה לרגלים, שהוא בחינות בינה לעתים כנ"ל: איתו לה תרי ביעי, לשון צלותא ובעותא, בחינות תפלות, אמרי, הי דחורתא והי דאכמתא, הינו שאתה אומר שעל ידי תוכחה מעלין את המלכות כנ"ל, הלא איך אפשר להוכיח, כי הלא התפלות באין ביחד, ואיך יודע להוכיח לפי התפלה, כי אינו יודע איזה תפלה של הכשר או להפך. וזהו הי דחורתא והי דאכמתא, הינו איזה תפלה מאיש כשר או להפוך. איתי להו תרי גביני, הינו בחינות (איוב י'): "וכגבינה תקפיאני". הינו בחינות תרי תורות הנ"ל, שהן בחינות קפוי וקל, בחינות פסלת, בבחינות: "פסל לך", ובחינות: "לא תעשה לך פסל" כנ"ל. ואמר להו, הי דעזי חורתא והי דעזי אכמתא. הינו תרי עזות הנ"ל, שהן עזות דקדשה, ועזות דסטרא אחרא, שמהן תרי תורות הנ"ל. ולפי העזות יכולין לידע את התפלות כנ"ל, שעל ידי זה יכל להוכיח אותם כנ"ל. שעל ידי זה חותכין ומבדילין את בחינות המלכות, ומצילין אותה מזעקת מושל, ומעלין אותה לבחינות אור הפנים המאיר ברגלים כנ"ל:

זאת התורה התחיל לומר על פסוק: "ויהי מקץ" וכו', אך לא סים לבאר זה הפסוק על פי התורה הזאת. ואמר אחר כך, שאם היה רוצה לסים פרוש הפסוק, היה צריך לומר עוד תורה כזאת כדי לבאר הפסוק:

מקולו של אדם יכולין לידע את בחינות המלכות שלו, כי יש בכל אחד ואחד בחינות מלכות. והוא נכר בקולו, כי אין שני קולות שוין, כי קול של כל אחד ואחד משנה מחברו. ועל כן יכולין להכיר את האדם בקולו, כמו שנראה בחוש, כי כפי בחינות האדם כן הוא קולו. ועל ידי הקול, יכולין להכיר את בחינות המלכות שלו. כי יש "קול ענות גבורה, וקול ענות חלושה" (שמות ל"ב), כפי בחינת המלכות של כל אחד. ועל כן שאול שהיה רודף את דוד על שראה בו שימלך, מצינו שם במקרא כשנזדמנו יחד שאול ודוד, אמר לו שאול לדוד (שמואל א כ"ד): "הקולך זה בני דוד". שהבין שאול בהקול, שהוא חזק בבחינות המלכות. ושאל את דוד "הקולך זה בני דוד", שתמה שאול על קולו של דוד, כי הבין שהוא קול של מלך ממש. ועל כן רצה שאול לשאת את קולו, דהינו להגביה את קולו למעלה מקולו של דוד, אבל לא היה יכול. וזהו (שם): "וישא שאול את קולו ויבך", דהינו שרצה לשאת ולהגביה קולו כנ"ל, אבל היה הקול נבכה. וזה בחינות: "ויבך", שהיה הקול נבכה, קול נמוך של בכיה. על כן אמר שאול אז אל דוד: "ידעתי כי מלך תמלך", כי ידע זה על ידי הקול כנ"ל:

 

לא - אית לן בירא בדברא

אמרו לה, אית לן בירא בדברא, עילי למתא. איתי פארי, שדא להו. אמר להו, אפשלי לי חבלי דפארי, ואעילה. אמרו לה, ומי איכא דמפשל חבלי מפארי. אמר להו, ומי איכא דמיתי בירא מדברא למתא:

רש"י: דפארי. סבין. עשו לי חבל מסבין, ואם אין אתם עושים שאלתי, אף אני לא אעשה שאלתכם:

(לשון רבנו, זכרונו לברכה):

א. צדקה היא בחינות הגלגלים, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (שבת קנא: ): כי בגלל הדבר הזה, גלגל הוא החוזר בעולם. ובשביל זה יש בה שש ברכות ואחת עשרה ברכות, (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, בבבא בתרא ט: , 'הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפיסו בדברים מתברך באחת עשרה ברכות), כנגד שבעה כוכבי לכת, וכנגד שנים עשר מזלות. כי הצדקה מנהגת כל גלגלי הרקיע, בבחינות (משלי ל'): "דרך הנשר בשמים". נשר דא רחמי (זהר יתרו פ: ), הינו צדקה (בבא בתרא י, זהר נשא קמ"ח.): וזה שאמר שמואל (ברכות נ"ח: ) נהירין לי שבילין דרקיע כשבילין דנהרדעי, הינו כשבילין דנהורי דעה, בחינות צדקה רחמי, ועקר הרחמים על ידי הדעת (עיין לקמן סי' נ"ו ק"ה קי"ט: ):

ב. ומה שחסר מהברכות, הלא היה צריך להיות שבעה ברכות, ושתים עשרה ברכות. ולפי הגמרא, מהנותן והמפיס אין כאן רק שבע עשרה ברכות.

דע שעקר שלמות הגלגלים, שלמות הצדקה, אינו אלא בשבת. וזה (תענית ח: ): 'שמש בשבת צדקה לעניים', הינו הצדקה אין לה שלמות אור אלא על ידי שבת. על ידי שבת מאירה כשמש, בבחינות (מלאכי ג): "שמש צדקה". וזה שמסמיך התנא (ריש שבת). 'יציאות השבת שתים שהן ארבע', וסמיך לה 'פשט העני'. כי עקר התנוצצות אור הצדקה ושלמותה, אינה אלא בשבת. כי עקר החשיבות הצדקה היא האמונה, בבחינות (בראשית ט"ו): "והאמין בה'" וכו'. ושבת היא אמונה, שמאמין בחדוש העולם וביחודו. ואמונה היא מקור הברכות, בבחינות (משלי כ"ח): "איש אמונות רב ברכות", בבחינות (בראשית ב): "ויברך אלקים את יום השביעי". ואין שלמות להברכות אלא עד שיקבלו ממקור הברכות, בשביל זה כתיב בהם שש ברכות ואחד עשר, להורות שאין להם שלמות: וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מכות כ"ד) 'בא דוד והעמידן על אחד עשר, בא ישעיה והעמידן על שש, בא חבקוק והעמידן על אמונה'. להורות שאין שלמות להדעת שהוא התורה, ואין שלמות לגלגלים, אלא על ידי אמונה: גם שמה שמצינו גבי גלגלים שעקר הליכתם ממערב למזרח, וגלגל היומי מכריח אותם ממזרח למערב, זה הדבר מצינו גבי צדקה. מזרח, זה בחינות הנותן צדקה. בבחינות (ישעיה מ"ג): "ממזרח אביא זרעך", בבחינות (הושע י): "זרעו לכם לצדקה". ומערב, זה המקבץ הצדקה, הינו העני, בבחינות: "וממערב אקבצך". וזה: 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית' (מדרש רות פרשה ד'). כי עקר התנועה ממערב למזרח, הינו עקר העשיה העני עושה עם בעל הבית:

ג. ודע שאין קיום אמונה אלא על ידי בחינות ברית, בבחינות (תהלים פ"ט): "ובריתי נאמנת לו". וזהו שנאמר ברית בשבת, כמו שכתוב (שמות ל"א): "ברית עולם ביני ובין בני ישראל" וכו'. וזה (ירמיה ל"ג): "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי", כי "חקות שמים וארץ", הינו הגלגלים, תלויים בברית:

ד. ודע שהיסורים שיש לאדם בדרכים, היא בסבת גלגלי הרקיע. כי אין לך דבר מלמטה, שאין לו כוכב מלמעלה. יש כוכבים שהם מגדלים מיני עשבים באיזהו מקומות שהם מאירים, ויש שהם מחיבים שיהא דרך בני אדם במקומות שהם מאירים ויש שהם מחיבים שיהיה מדבר, ויש שהם מחיבים שיהא ישוב במקומות שהם מאירים. ולפי ההתנוצצות הכוכבים על המקום, כן המקום מתנהג: וזהו בחינות (איכה א'): "דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד", "מועד", זה בחינות גלגלי הרקיע שעל ידם נחשב הזמן: וזהו (משלי ד'): "דרך רשעים כאפלה", שאין כוכבים ומזלות מאירין להם, ועל ידי זה נכשלים. והכל תלוי בברית, בבחינות: "אם לא בריתי" וכו': וזהו 'כל הדרכים בחזקת סכנה' (ירושלמי ברכות פ"ד, מדרש רבה קהלת), בחינות (במדבר כ"ב): "ההסכן הסכנתי" (עיין סנהדרין ק"ה: שעשה מעשה אישות), הינו שהדרך תלוי בשמירת הברית. ובשביל זה חיב אדם לפקד את אשתו קדם שיצא לדרך (יבמות ס"ב: ), כדי שלא יהיה בבחינות (בראשית ו'): "כי השחית כל בשר את דרכו", הינו שעל ידי שמירת הברית לא יהיה לו צער בדרך:

ה. ויש שני בחינות ברית, בחינות אברהם, ובחינות אליעזר. אברהם, הוא ברית עלאה, שהוא רקיע המבדיל בין מיין עלאין למיין תתאין. והוא בחינות בן חורין, בבחינות (קהלת י'): "אשריך ארץ שמלכך בן חורין". והוא עבד תולדין, בבחינות (בראשית י"ב): "ואת הנפש אשר עשו בחרן". כי החרות תלויה בברית, בבחינות (זכריה ט): "בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור": ואליעזר, הוא ברית תתאה. בבחינות (שמות כ"ג): "כי שמי בקרבו" 'שמו כשם רבו' (סנהדרין ל"ח: (מובא ברש"י שם)) שהוא חנוך, מט"ט. בחינות (בראשית י"ד): "וירק את חניכיו" (עיין נדרים לב). בחינות (משלי כ"ב): "חנוך לנער" (זוהר בראשית לז). בחינות (קהלת שם): "אי לך ארץ שמלכך נער". והוא תחת ברית עלאה, בבחינות (בראשית כ"ד): "שים נא ידך תחת ירכי": והוא רקיע המבדיל בין מיין דכין למיין מסאבין, בין אסור והתר, ובין כשר ופסול, ובין טמא וטהור (עיין תיקון ל). וזהו בחינות: "חנוך לנער על פי דרכו", "על פי" דיקא, הינו תורה שבעל פה:

וברית עלאה, הוא שמירת הברית קדש. וברית תתאה, הוא שמירת אסור והתר וכו' וצריך לאדם להיות לו אלו שני בחינות ברית, הינו שיהא צדיק ולמדן. כי 'לא עם הארץ חסיד' (אבות פרק ב'). צדיק, נקרא על ידי שמירת הברית קדש (זוהר נח נ"ט: ועוד). ולמדן, על ידי אסור והתר:

וזהו (מועד קטן י"ז): 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות' וכו', צריך שיהא צדיק ולמדן. מלאך, זה בחינות למדן, בחינות מט"ט כנ"ל. צבאות, אות הוא בצבא דילה, בחינות צדיק אות ברית (עיין ברע"מ פנחס רל"ו. ועיין חגיגה ט"ז). ובכל מקום שמזכר צדיק, גם ברית תתאה נכלל בו, כי התחתון נכלל בעליון, בבחינת ידך תחת ירכי:

ו. ומי שהוא בבחינת ברית, אזי (אדרא נשא קמ"ב.): 'חסד מתגלה בפמא דאמה', בבחינת (תהלים פ"ט): "לעולם אשמר לו חסדי ובריתי נאמנת לו". ובשביל זה נתנה מדת חסד לאברהם, כי הוא היה ראש למאמינים וראש לנמולים: וכשנתגלה החסד, הינו האהבה וההשתוקקות, בבחינות (שיר השירים ב): "כי חולת אהבה אני". אזי הוא עושה נפשות, בחינות (בראשית י"ב): "ואת הנפש אשר עשו", הינו שעושה נקדות לאותיות התורה. כי אותיות בלא נקדות, כגוף בלא נפש, שאין להם שום תנועה ופעלה בלא נפש. כן הצטרפות וזווגן של האותיות ברל"א שערים, לעשות איזה פעלה, אין להם כח אלא לפי הנקדות. והנקדות הן האהבה והכסופין, בבחינות (שיר השירים א'): "נקדות הכסף", והכסופין הן הנפש, בבחינות (תהלים פ"ד): "נכספה וגם כלתה נפשי". ולפי הכסופין כן הנקדות, אם כוסף לרע עושה הנקדות רעים, ואזי נצטרפים האותיות ונזדוגים לעשות פעלות רעות, ואם כוסף לשוב בתשובה, נעשה נקדות טובות, הינו נפשות טובות, ומתנועעים האותיות ונזדוגים לעשות פעלות טובות, וזהו (שיר השירים שם): "תורי זהב נעשה לך", כדאיתא בזהר (וישב דף קפ"ו: ): 'אתערותא דזווגא מסטרא דצפון', "ומצפון זהב יאתה" (איוב ל"ז). וזהו: "תורי זהב נעשה לך", הינו אתערותא דזווגין והצטרפותן של אותיות התורה, לפעל איזהו פעלה, אינו אלא על ידי נקדות הכסף, אין להם שום תנועה אלא על ידי נקדות, שנעשה על ידי הכסופין: וזהו: "אם הרב דומה למלאך ה' צבאות" כנ"ל, אזי בודאי חסד ואהבה מתגלה, והשתוקקות נתגלה, שהם הנקדות, אזי "תורה יבקשו מפיהו", אזי אותיות התורה בעצמן מבקשים ממנו שידבר אותם, כדי שיהיה להם נקודות ונפשות:

ז. ודע שלא די לאדם בהשתוקקות בלב בלבד, כי צריך האדם להוציא בשפתיו כסופיו, ועל זה נסדר סדר התפלות. כי על ידי השתוקקות בלב, נעשה נפש ונקדות בכח. וכשמוציא את תשוקתו בפיו, אזי נעשה הנפש בפעל. כי עקר מוצא הנפש היא מפיו, בבחינת (שיר השירים ה'): "נפשי יצאה בדברו". ובשביל זה "תורה יבקשו מפיהו", "מפיהו" דיקא. וגם תרגומו של (בראשית ב'): "ויהי האדם לנפש חיה", תרגומו: "לרוח ממללא", כי עקר הנפש מהדבור:

ח. וזהו (קהלת ח'): "יש הבל אשר נעשה על הארץ" וכו', זהו בחינת גלגולי נפשות, כשאדם משתוקק לאיזה דבר, ומוציא השתוקקותו אחר כך בהבל פיו כנ"ל, אזי נעשה הנפש. והנפש הזאת הינו הרוח ממללא, הולכת באויר, ומגיע לאדם אחר, ומעוררת את האדם אחר לתשוקה. ולפי התשוקה, לפי הנפש, לפי הרוח ממללא, כן נתעורר האדם. אם התשוקה בא מצדיק לרשע, אזי נתעורר הרשע בהרהורי תשובה, בבחינות: "יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים". ואם להפך, להפך. והכל נעשה על ידי ההבל פיו שהוא הנפש, כי זה ידוע לכל, שעקר הדבור הוא, שכלי הדבור מכין באויר, ואויר הזה פוגע באויר הסמוך לו, והסמוך בסמוך, עד שמגיע לחברו, ושומע חברו האותיות. וכשהוא מקבל דבורו, הוא מקבל נפשו ונתעורר לדבר הזה:

ט. ומי שהוא במדרגת אברהם, הינו בחינות בעל נפש, אזי בודאי כל אכילותיו וסעדותיו בבחינת לחם הפנים. בבחינת (בראשית י"ז): "התהלך לפני", "התהלך", זה בחינת רגלין, בחינת פרנסתו. בחינת (דברים י"א): "ואת היקום אשר ברגליהם", (ודרשו רבותינו, זכרונם לברכה, סנהדרין ק"י זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו). "התהלך לפני", שנעשה מהם בחינת פנים. וזה בחינת (שמואל א כ"א): "לחם חם ביום הלקחו", הינו לחם הפנים, הם לחם חם, דרגין דאברהם, שהוא בחינת (בראשית י"ח): "כחם היום": ואז כל העכו"ם וכל הכוכבים ומזלות שהם תחתיהם, כלם הן טורחין בשביל זה האיש. בבחינת (תהלים ק"י): "שב לימיני", בחינת אברהם, "עד אשית אויביך הדום לרגליך", שהם טורחים בשביל פרנסתך. בבחינת (במדבר י"ד): "לחמנו הם סר צלם מעליהם", 'כי מראה חמה עמקה מן הצל' (בבא בתרא פ"ד), 'חמה' בחינת "כחם היום", בחינת "לחם חם". אבל כשסר צלם, אזי נתעלה ונתראה מראה חמה, דרגה דאברהם. והם נשפלים תחתיו, בבחינת: "עד אשית אויביך הדום" וכו'. וזהו: "התהלך לפני והיה תמים" בבחינת (דברים י"ח): "תמים תהיה עם ה' אלקיך" - שלא תצטרך לדרש אחר כוכבים ומזלות (פסחים קי"ג: ), כי תהיה למעלה מהם: וזהו (שם ט"ז): "ולא יראה את פני ה' ריקם" - ברגלים, שאז נתגלין פני ה', בחינת פנים. ובזה שכל אחד מביא עולת ראיה מיגיעתו שמתיגע כל השנה, על ידי זה נתתקן ונתעלה כל לחמו ופרנסתו, בבחינת לחם הפנים: וזהו שהשיב הקדוש ברוך הוא למשה (שמות ל"ג): "פני ילכו והניחותי לך", כי משה בקש כפרה, והשיב לו: "פני ילכו", שיתקנו בחינת רגלין, בבחינת פנים, אזי יתכפר להם, 'כי שלחן דומה למזבח שמכפר' (חגיגה כ"ז). וזהו (שם): פתח ב"מזבח" וסים "זה השלחן אשר לפני ה'", "לפני" דיקא, שיהיה דיקא בבחינת פנים, ואזי מכפר: ולעתיד יתקים (ישעיה ל'): "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך ראות את מוריך", שאזי יתגלה בחינת פנים. כי עכשו פני ה' מסתר בדרך הטבע, בהנהגת המזלות, בבחינת (דברים ל"א): "והסתרתי פני מהם והיו לאכל", ועכשו מראה החמה עמקה מן צלם. וזה בחינת (ישעיה י"ח): "צלצל כנפים", שהכנפים וההסתרה שהנהגתו מכנף ומסתר בהם, וזהו הצל שמסתיר אור החמה. ואין זה אלא מחמת שאור החמה, אין מאיר בשלמות, ואין זה אלא מראה החמה, מראה דיקא. אבל לעתיד שאז יתקים: "וזרחה לכם שמש", שהחמה בתקפה יתגלה, בבחינת 'עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא חמה מנרתיקה' ((יא) עיין נדרים ח' ע"ז ג'). אזי יתקים: "ומרפא בכנפיה" (מלאכי ג'), הינו שלא יכנף עוד מוריך כנ"ל:

וזהו מה ששאלו סבי דבי אתונא: אית לן בירא בדברא, עילה לה למתא. בירא - זה בחינת בר ומזון, שהוא בחוץ ולאחורי הקדשה, בבחינת: "והסתרתי פני מהם" וכו'. עילה לה למתא, - לפנים, שיהיה בבחינת לחם הפנים כנ"ל. איתא פארי ושדי להו, ואמר לון, אפשילו לי חבלי. פארי - זה שבת אמונה. כפרוש רש"י (דברים כ"ו): "את ה' האמרת וה' האמירך" - לשון פארי ושבח, שאנו מפארין את הקדוש ברוך הוא, ואנו מאמינים בו, ואומרים: "ה' אחד". ושדי להו - זה בחינת ברית, בחינת שדי (עיין לעיל סי' י"א אות ג') כנ"ל. וחבלי - זה בחינת אהבת חסד שמתגלים בפמא דאמה כנ"ל, כמו שכתוב (הושע י"א): "בחבלי אדם אמשכם בעבתות האהבה". הינו על ידי שבת וברית, נתגלה אהבה כנ"ל. ועל ידי האהבה, באים לבחינת לחם הפנים כנ"ל: (עד כאן לשון רבנו, זכרונו לברכה):

זאת התורה נאמרה על פסוק: "ויסב אלקים" - אין הסבה אלא סעדה, כדאיתא במדרש (שמות פרשה כ'). הינו בחינת פרנסה, בחינת בר ומזון, שהוא בחינת 'בירא', כמבאר לעיל: וגמר באור הפסוק על פי התורה הזאת, לא זכינו לקבל: (ענין מעלת הכסופין דקדשה וכו' הנזכר לעיל בתוך התורה הזאת, שמעתי מפיו הקדוש תחלה בבאור יותר עם עוד כמה חדושים שלא נזכרו כאן כלל, וכן בענין האמונה ושאר הבחינות שנזכרו כאן שמעתי גם כן מפיו הקדוש תחלה, פסקא פסקא, בסגנון אחר קצת, על כן אעתיקם הנה. וזהו)

זווגן והצטרפותן של האותיות הוא על ידי הנקדות, כי הנקדות הם החיות והתנועה של האותיות. ובלי הנקדות האותיות הם כגלם, ואין בהם שום תנועה. ועל כן הנקדות הם בחינת נפש, כי כמו שהנפש הוא חיות האדם, וכל תנועה שאדם מתנועע, הכל הוא על ידי הנפש, ובלתי הנפש הוא כגלם, כן הנקדות הם החיות והנפש של האותיות, ובלי הנקדות הם כגלם, ואין להם שום תנועה וחיות. רק על ידי הנקדות הם מתנועעין, ועל ידי הנקדות נזדוגין ונצטרפין האותיות: ועקר התהוות הנפש, הוא על ידי ההשתוקקות והכסופין של איש ישראל אחר השם יתברך. כל אחד לפי מדרגתו שהוא נכסף ומשתוקק ומתגעגע להגיע אל מדרגה למעלה ממנה, על ידי הכסופין אלו נעשה נפש. כמו שכתוב (תהלים פ"ד): "נכספה וגם כלתה נפשי", הינו מה שאני נכסף וכלה אחר השם יתברך, מזה בעצמו נעשה נפשי. וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ביצה ט"ז.): "וינפש" - 'כיון ששבת וי אבדה נפש'. הינו שבתחלת השבת שצריך לקבל נפש יתרה אנו זוכרין מאבדת הנפש בחל, ואומרים: "וינפש", וי אבדה נפש, ומתחילין להתגעגע אחריה. ועל ידי זה בעצמו שאנו מתגעגעין אחר הנפש, מזה בעצמו נתהוה הנפש היתרה:

וזה בחינת (שיר השירים א'): "נקדות הכסף", הינו שעל ידי הכסופין נעשין הנקדות, שהם בחינת נפש. הינו שעל ידי מה שהוא נכסף ומשתוקק לדבר, אם לטוב או לרע, חס ושלום, אזי לפי הכסופין נעשו נקדות, ונצטירין האותיות שבתוך הדבר שהוא נכסף. כי כל דבר יש לו אותיות, אך שהאותיות בעצמן הם כגלם, ואין להם שום ציור בלי נקדות. ולפי הכסופין וההשתוקקות של האדם, כך נצטירין האותיות על ידי הנקדות שהם בחינת נפש שמקבלין על ידי הכסופין. הינו אם הוא נכסף לדבר טוב, נעשה מהכסופין נפש קדושה. ונעשים נקדות, בחינת "נקדות הכסף". ואזי נצטירו האותיות שהיו כגלם, ונעשים כלי לקבל טוב. וכן להפך, חס ושלום, אם נכסף לרע, חס ושלום, נעשים מהכסופין נפשות שהם בחינת נקדות, ונצטירו האותיות ונעשים כלי לקבל רע, חס ושלום. כי "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג'); רק כל אחד לפי מה שהוא מציר ועושה כלי לקבל טוב או רע, חס ושלום, על ידי הכסופין וההשתוקקות שלו, על ידי זה נעשה הנפש בחינת נקדות. ועל ידי הנקדות מתנועעים האותיות, ונצטירו לטוב או להפך, חס ושלום: אך כדי שתצא הנפש מכח אל הפעל, צריך לדבר בפה הכסופין והשתוקקות, שהוא נכסף ומשתוקק. כמו שכתוב (שם ה'): "נפשי יצאה בדברו", שעל ידי הדבור יוצאת הנפש מכח אל הפעל. כי על ידי ההשתוקקות נתהוה הנפש בכח, ועל ידי הדבור שהוא מדבר בפיו ההשתוקקות, נגמר הנפש ויוצאה מכח אל הפעל: וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מועד קטן י"ז): 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו', כי אותיות התורה הם פועלים, כי הם החיות של כל דבר. כמו שכתוב: 'ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית', ו'אין טוב אלא תורה' (ברכות ה.), כי הם מנהיגין את כל העולם. אך האותיות בעצמן הם כגלם, ואין להם שום תנועה וחיות, ואין להם שום ציור. ועל כן יש להתורה שני כחות, 'זכה נעשה לו סם חיים' (יומא ע"ב: ועין תענית ז') וכו'. כי כל אחד לפי מה שהוא נכסף, כך הוא מציר ומפרש אותיות התורה. כי בהתורה כלול אחיזת טוב ורע, "וצדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם" (הושע י"ד). הינו כל אחד לפי הכסופין שלו שמהם נעשים נפשות, על ידי זה עושה נקדות לאותיות התורה, ונצטירו האותיות, ונתפרשו לטוב או להפך, חס ושלום. ולפי מה שנצטירין, כך הם פועלים בעולם. ועל כן אותיות התורה מבקשים להצטיר מפי צדיק, שהוא מדבר הכסופין דקדשה שלו, שעל ידי זה מקבלין האותיות נקדות ונצטירין לטוב. וזהו: 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות', כי הרב צריך גם כן שיהיה לו שני כחות שיש להתורה סם חיים וסם וכו', באפן שיהיה אפשר להמתקרב אליו לקבל כרצונו, "צדיקים ילכו, ופשעים יכשלו". אם הוא משתוקק לעבודת השם יתברך, יוכל לקבל מהרב דרך ישרה לעבד את ה'. ואם לאו וטינא יש בלבו, יוכל גם כן למצא בהרב דבר שיקצץ בנטיעות ויכפר בכל, חס ושלום: וזה בחינת (חגיגה י"ד: ): 'ארבעה שנכנסו לפרדס, רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, בן עזאי הציץ ונפגע, בן זומא הציץ ומת, אחר קצץ בנטיעות'. ואלו הארבע בחינות הם בחינות צדיק ורשע עובד אלקים ולא עבדו, האמורים בפסוק (מלאכי ג'): "ושבתם וראיתם בין צדיק וכו' ואלו הארבע בחינות הם נמצאים בכל בני אדם הרוצים לכנס לעבודת ה', ולהתקרב להצדיק והרב שבדור. כי יש מי שהוא נכנס ונתקרב להצדיק, והוא מקבל ממנו דרך ישרה לעבודת ה' לפי מדרגתו וערכו. והוא בחינות צדיק, בחינות רבי עקיבא שנכנס בשלום ויצא בשלום. ויש מי שהוא בחינות הציץ ומת, הציץ ונפגע. הינו שנתלהב לבו מאד, מגדל האור וההתלהבות שהאיר בו הצדיק ביתר שאת למעלה ממדרגתו, ועל ידי זה יוכל למות. וזה בחינת הציץ ומת, בחינות עובד אלקים. ויש מי שיוצא מדעתו מחמת שעולה למעלה ממדרגתו, והוא בחינות הציץ ונפגע, בחינות לא עבדו. אך על כל פנים אפלו הציץ ומת הציץ ונפגע, שניהם הם בחינות צדיק, ועליהם גם כן נאמר: "צדיקים ילכו בם", רק שלא נכנסו ויצאו בשלום כמו רבי עקיבא. ויש מי שמתקרב להצדיק ומקצץ בנטיעות וכופר בכל, חס ושלום, והוא נקרא רשע, וזה בחינות אחר. וזה בודאי 'טינא היתה בלבו', כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שם ט"ו: ): על אחר. ועל כן בהכרח שימצא בהצדיק את שלו, שימצא דבר שיקצץ בנטיעות על ידו, ועל זה נאמר: "ופשעים יכשלו בם". כי הרב בהכרח שיהיה לו שני הכחות אלו כנ"ל:

וזה בחינת: "מלאך ה' צבאות", כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שם א.): על אחר, מאי חזא, חזא מט"ט דקא יתב וכו', אמר שמע מנה וכו', רבי עקיבא דרש: ה' צבאות שמו, אות הוא בצבא שלו (שם איתא אדון הוא וכו' וע"ש בחא"ג. ובע"י הגי' אות הוא וכו' וכ"ה בזוהר ובתקונים בכ"מ). ועל כן צריך הרב שיהיה לו שני בחינות אלו, בחינות מלאך, הינו מט"ט, ובחינות ה' צבאות, וזהו: דומה למלאך ה' צבאות. ואזי אפשר להנכנס ונתקרב אליו לקצץ בנטיעות על ידי בחינות מלאך, כמו אחר שקצץ בנטיעות על ידי שראה מט"ט שהוא מלאך, שהוא יושב וכו', שעל ידי זה טעה ואמר שהוא רשות בפני עצמו, חס ושלום, כנ"ל. או לכנס וליצא בשלום, על ידי בחינות ה' צבאות, כמו רבי עקיבא. כי כל צדיק צריך שיהיה למדן בתורה, וחסיד במעשים טובים. כי אם אינו למדן, אמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'ולא עם הארץ חסיד'. ולמדן בלבד בודאי אינו כלום, כי אפשר להיות למדן ורשע גמור. ולא זכה נעשה לו סם מות, על כן צריך שיהיה למדן וחסיד (עיין זוהר פנחס רי"ג: והאי צדיק חסיד איקרי ועיין מק"מ שם: ). ושתי בחינות אלו, הם בחינות: 'מלאך ה' צבאות'. כי מה שהוא למדן בתורה, הוא בחינת מלאך שהוא מט"ט. כמו שכתוב (בתקונים תקון ל' דף ע"ב): "ויאמר אלקים יהי רקיע ויהי מבדיל בין מים למים, דא מט"ט. שהוא בחינות משנה, המבדיל ומפריש בין מיין דכין ובין מיין מסאבין, בין טמא לטהור, אסור ומתר וכו'. וצריך להדמות לקונו להיות חסיד במעשים טובים, וזה בחינות ה' צבאות. אך מי שטועה וסובר שבחינות למדן לבד הוא העקר הוא בחינות: אחר שקצץ בנטיעות, על ידי שסבר שמלאך מט"ט בעצמו הוא רשות, חס ושלום. אך באמת מט"ט בעצמו בלי הקדוש ברוך הוא אינו כלום, ואין לו שום רשות. כך התורה בלא מעשים טובים אינה כלום, אדרבא לא זכה כו'. ומחמת שני הבחינות אלו שצריך להיות להצדיק, למדן וחסיד, והם בחינת מלאך ה' צבאות. על ידי זה נמצא בהצדיק שני כחות שיש להתורה, סם חיים וסם מות. ואפשר להמתקרב אליו, למצא בו דבר שיקצץ בנטיעות, או לכנס ולצאת בשלום: וזהו: 'אם הרב דומה למלאך ה' צבאות', הינו שהוא למדן בתורה, ועובד את ה', ועל ידי זה הוא מציר אותיות שהתורה לטוב. אזי 'תורה יבקשו מפיהו', שאותיות התורה מבקשין לקבל נקדות ולהצטיר מפיו, הינו על ידי שפיו ידבר ההשתוקקות והכסופין דקדשה שלו, שעל ידי זה נגמרין ויוצאין הנפשות, ונעשין נקדות להאותיות, ונצטירו ונעשין כלי לקבל טוב. כי על ידי הנקדות, נזדוגו ונצטרפו האותיות כנ"ל:

וזה שכתוב: "תורי זהב נעשה לך עם נקדות הכסף", כי זהב הוא בחינות זווג, כמו שכתוב (איוב ל"ז): "מצפון זהב יאתה". ואתערותא דזווגא מסטרא דשמאלא, שהוא צפון (זהר וישב דף קפ"ו: ): וזהו: "תורי זהב נעשה לך", שאותיות התורה נזדוגין ונצטרפין על ידי נקדות הכסף. כי זווגן והצטרפותן של האותיות היא על ידי הנקדות, שנעשים מהכסופין וההשתוקקות, שעל ידם נתהוין הנפשות. שהם בחינות נקדות. כי על ידי הכסופין נעשה זווג. כי על ידי מה שהוא נכסף אל הדבר, נעשה נפש. ועל ידי מה שהוא נכסף לדבר, חוזר הדבר וכוסף אליו. ומזה נתהוה גם כן נפש. והנפשות מזדוגין, ואחר כך באים לבחינות עבור ולדה. וזהו ענין הכתוב בזהר הקדוש (לך לך דף פ"ה: ): 'תאבותה דנוקבא עבד נפש נוקבא, ותאבותה דדכר עבד נפש דכר'. כי מה שהוא נכסף הוא בחינות תאבותה דנוקבא, והוא עבד נפש נוקבא. ומה שהדבר חוזר ונכסף אליו, הוא בחינות תאבותה דדכר, ועבד נפש דכר. ואחר כך באים לבחינות עבור ולדה, כמו שכתוב בזהר שם: וזה בחינות גלגולי הנפשות, כי הדבור שמשם יוצאים הנפשות, נעשה על ידי חתוך האותיות באויר. כי המוצאות מכים זה בזה, וחותכים האותיות באויר. והאוירים מכים זה בזה, עד שמגיעין לאזן השומע. ועל ידי חתוך האותיות באויר נעשה הדבור, שמשם יוצאין הנפשות. כי האויר הוא החיות של כל דבר, ובלי אויר אי אפשר לחיות. והוא בחינות הנפש, והנפשות יוצאים ומתגלגלים:

וכלל הדבר, שמאד יקר הכסופין וההשתוקקות לדבר שבקדשה. כי על ידם נתהוה נפש, ונגמר על ידי הדבור כנ"ל, ויוצא ומתגלגל. ולפעמים מתגלגל ובא הנפש דקדשה לתוך הרשע, ונופלים לו הרהורי תשובה, ותוכל להחזירו למוטב. וכן להפך, כמה רעות גורמים הכסופין לדבר רע, חס ושלום. כי הנפש שנתהוה על ידי כסופין רעים, מתגלגל לפעמים לתוך הצדיק, ותוכל להחטיאו, חס ושלום: וזה בחינת (קהלת ח'): "יש הבל אשר נעשה על הארץ" וכו', "הבל", הוא בחינת הבל פה, שמשם יוצאים הנפשות. ועל ידי זה "יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים", על ידי שמתגלגל לתוכן נפש מכסופין רעים. ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים, על ידי שמתגלגל לתוכן נפש מכסופין טובים: ולפעמים הצדיק מתקן הנפש רעה שמתגלגל אליו, וכן הרשע מקלקל הנפש קדושה שמתגלגל בתוכו. אך בתחלה בעת שמגיע הנפש, על זה אמר הכתוב: "יש צדיקים שמגיע" וכו'. כי בודאי נופלים לו הרהורי עברה בעת שמגיע אליו נפש רעה מכסופין רעים. אך אחר כך אפשר שתחטיאו, ואפשר שהוא יתקן הנפש: וכן יש רשעים שמגיע וכו', שנופלים לו בודאי הרהורי תשובה, בעת שהגיע אליו נפש קדושה מכסופין קדושים. אך אחר כך אפשר שהוא יקלקל הנפש הקדושה, או שתחזירו למוטב: וזה סוד 'נפילת אפים', שכונתו להעלות הנפש בבחינות העלאות מיין נוקבין ולעשות יחוד. כי על ידי הכסופין וההשתוקקות, שזה בחינות העלאת מיין נוקבין כידוע, מזה בעצמו נעשה נפש ונתעלה ונעשה יחוד וזווג כנ"ל: על ידי הכסופין נעשין הנפשות, שהם בחינות נקדות, ונזדוגו הנפשות וכו'. וזה בחינות זווגן והצטרפותן של הנקדות, שהם בחינות זווגי הנפשות: ועל ידי הנקדות נזדוגו ונצטרפו האותיות, זה בחינות זווגי הגופות: וזה שכתוב (במדבר כ"ג): "לא הביט און ביעקב", על דרך שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה, 'מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה' (קדושין מ' ועין ירושלמי פאה פרק א'). וזהו: "לא הביט או"ן, ראשי תבות וי אבדה נפש (ביצה ט"ז), שהוא בחינות השתוקקות וכסופין כנ"ל. הינו שהשתוקקות וכסופין רעים אין הקדוש ברוך הוא מצרף, וזה: "לא הביט און ביעקב": וזה שכתוב (תהלים קמ"ה): "רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם", הינו שצריכין שני הבחינות רצון ודבור כנ"ל. כי הרצון שהוא הכסופין פועל שנעשה הנפש בכח, ועל ידי הדבור יוצא הנפש מכח אל הפעל, ואז נעשה בקשתו, על ידי שמציר האותיות לטוב וכו' וכנ"ל. וזהו: "רצון יראיו יעשה", כי על ידי הרצון שהוא הכסופין נעשה הנפש בכח, ואז נעשה בקשתו ורצונו בכח, בחינות: "רצון יראיו יעשה". ואחר כך, "ואת שועתם", שמדברים בפיהם ההשתוקקות והרצון והכסופין שלהם, על ידי זה, "ישמע ויושיעם". כי על ידי הדבור נגמר הנפש ויוצא מכח אל הפעל, ואזי נצטירו האותיות, ונעשים כלי לקבל טוב, ונתמלא בקשתו בפעל כנ"ל. כי כפי הנפש שעושה בכח או בפעל, כן נעשין נקדות להאותיות, וכן נצטירין האותיות, וכך הם פועלים ועושים בקשתו ורצונו כנ"ל:

שיך לעיל, למה שכתוב שם שלמדן בלבד בודאי אינו כלום וכו', ומי שטועה וסובר, חס ושלום, שלמדן לבד הוא העקר, הוא בחינות אחר שקצץ בנטיעות, כי יכול להיות למדן ורשע גמור וכו' כמבאר לעיל. וכן אפלו הצדיק לפעמים כשנופל ממדרגתו, כידוע שאי אפשר לעמד תמיד בקביעות על מדרגה אחת. אזי בעת שנופל ממדרגתו, אם ירצה להחזיק עצמו במדרגת למדן שנשאר לו, הוא לא טוב, רק צריך להחזיק עצמו ביראת שמים מה שיש לו עדין מהרשימו שנשאר לו. עין בתקונים, ס"ט דף ק"ב: אמר לה: "כי ביום אכלך ממנו" כתיב אמר לה: בההוא יומא הציץ ומת. אמר רבי שמעון: בגין דא כתיב: יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים וכו', עין שם והבן:

שלמות כל הדברים היא האמונה, ובלתי האמונה כל הדברים חסרים. כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, (בבא בתרא ט'): לענין צדקה, 'הנותן פרוטה לעני מתברך בשש, והמפיסו באחד עשר'. ובין בנותן צדקה ובין במפיס העני הנ"ל, חסר א'. כי ראוי להיות שבע ושתים עשרה, כנגד שבעה כוכבי לכת, וכנגד שנים עשר מזלות. כי צדקה הוא בחינות גלגלים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קנ"א: ): "כי בגלל הדבר הזה יברכך" - גלגל הוא שחוזר בעולם. וכמו שהגלגל יש לו שתי תנועות, אחת תנועה הטבעית ממערב למזרח, ואחת תנועה ההכרחית ממזרח למערב, מה שהגלגל היומי חוזר ומתגלגל ממזרח למערב, ומכריח עמו כל הגלגלים. כן לענין צדקה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני העני עושה עם הבעל הבית', שזה בחינות שני תנועות, ממערב למזרח וממזרח למערב, דהינו מהעני לבעל הבית ומבעל הבית להעני. (וכמבאר לעיל בלשונו, זכרונו לברכה). כי כל השפע והברכות באים על ידי הגלגלים, כי על ידם מנהיג הקדוש ברוך הוא העולם כידוע. ועל כן היה ראוי שיהיו הברכות האמורים אצל צדקה שבע ושתים עשרה, כנגד הגלגלים. אך בזה הורו לנו רבותינו, זכרונם לברכה, שהצדקה חסרה ואין לה שלמות, ועדין חסר אחת, הן בנותן והן במפיס. הינו שחסר האמונה שבלעדיה הצדקה חסרה עדין, ועל ידי האמונה נשלם ומאירה בחינות הצדקה: וזה שכתוב: "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה", שעל ידי האמונה נחשבת הצדקה, כי בלתי האמונה היא חסרה: וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, 'שמש בשבת צדקה לעניים', כי שבת היא בחינות אמונה, כי שבת הוא מעיד על יחודו ועל חדוש העולם כמובא בספרים. ועל ידי אמונה, שהוא בחינות שבת, מאירה הצדקה. וזה: "שמש בשבת צדקה", שמש לשון אור, הינו שבשבת שהוא בחינות אמונה, מאירה הצדקה כנ"ל: וכן התורה גם כן חסרה בלי אמונה, ועל כן אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מכות כ"ד) בא דוד והעמידן על אחד עשר, בא ישעיה והעמידן על שש, נמצא שחסר גם כן אחד מן המנין, מכון ממש כמו שאמרו אצל צדקה שש ואחת עשרה, כי התורה חסרה בלי אמונה, וזה שאמרו: 'עד שבא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה', כי על ידי האמונה נשלם התורה: וזה כונת התנא שהתחיל במשנה 'יציאות השבת שתים שהן ארבע כיצד העני' וכו' 'פשט העני את ידו לפנים', שבתחלת שבת התחיל תכף במצות צדקה, לרמז שבשבת נשלם ומאירה הצדקה כנ"ל, 'שמש בשבת צדקה לעניים'. כי על ידי שבת שהוא בחינות אמונה, נשלם ומאירה הצדקה, ועל ידיהם נתמלאו הברכות שהיו חסרים. כי אמונה הוא מקור הברכות, כמו שכתוב (משלי כ"ח): "איש אמונות רב ברכות". וכן שבת נאמר בו, 'כי היא מקור הברכה' (בהזמר "לכה דודי"): וזה שכתוב (תהלים פ"ה): "צדק לפניו יהלך" וכו', כי יש דרכים רחבים שהם דרך הכבושה לרבים, וכן יש שבילים, וזה הדרך והשביל נמשך לכאן, וזה לכאן. ולכל דרך ושביל יש כנגדו בגלגלים דרך ושביל. וכן בין דרך לדרך גדל כאן עשבים, כן יש גם כן נגד כל עשב ועשב כוכב שהוא כנגדו, שהעשב גדל מכחו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מדרש רבה בראשית פרשה י'): 'אין לך כל עשב ועשב שאין לו כוכב' וכו'. ולפעמים כשאדם יש לו עכוב וצער בדרך, הוא מחמת שכנגד המקום הזה יש שם עכוב בהכוכב, שאינו מאיר בשלמות. ועל כן התקנה לזה לתן צדקה קדם שיצא לדרך, כמה שכתוב: "צדק לפניו יהלך וישם לדרך" וכו'. כי על ידי הצדקה יאיר הכוכב, כי על ידי צדקה מאירין הגלגלים כנ"ל. ועל כן על ידי הצדקה שנותן, יבטל עכובו שיש לו בהדרך, שנמשך מהעכוב שיש בהגלגלים והכוכבים כנ"ל: וזה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (הוריות י): 'כוכב אחד יש שמתעה את הספינות', הינו כשהספינה מגיעה תחת אותו כוכב אזי הספינה תועה בדרך, מחמת שזה הכוכב אינו מאיר בשלמות: שמש הוא בחינות ברית (עיין זוהר שמות ג' ע"ב פנחס דרי"ז: ). ועל ידי פגם הברית אין לנו מאור השמש, כי אם מראה חמה. ועכו"ם נקראים צל, כמו שכתוב (ישעיה י"ח): "הוי ארץ צלצל כנפים, והם מכסים אור השמש". וזהו בחינות 'צלצל כנפים', מלשון "ולא יכנף עוד מוריך". וזהו בחינות 'מראה חמה עמקה מן הצל', כי אף שישראל עקר, על כל זה העכו"ם מכסין עליהם כאלו כל העולם שלהם, ומכסין העולם בדרך הטבע. כי באמת הקדוש ברוך הוא מנהיג העולם, והם מכסים הנהגת השם יתברך כאלו מתנהג, חס ושלום, על ידי הכוכבים ומזלות בעצמן. אך לעתיד לבוא יעביר אותם, ואז יקים: "סר צלם", ואזי יתגלה אור השמש. בבחינות: "וזרחה לכם יראי שמי שמש", הינו שיתגלה אור השמש. וזהו: "ומרפא בכנפיה", הינו בחינת: "ולא יכנף עוד מוריך". ואז יקים: "עד אשית אויביך הדם לרגליך", הינו שהם יהיו למטה, לא כמו שהיו מקדם מראה חמה עמקה: באברהם נאמר כחם היום, שהוא בחינת שמש, על ידי שמל ונתגלה הברית: התפלה נקראת בחינת רגל (עיין לקמן סי' נ"ה ולעיל סי' ט'):

כל זה הענין שמענו תחלה בלי באור וקשר, וכבר מבארים הדברים היטב בהתורה אית לן בירא הנ"ל: גברא דאוזיף, וריחיא דתבירא, לא זכינו לשמע עליהם תורה. אבל מכלל דבריו שמעתי, שרצונו לגלות תורות על כל המאמרים הנאמרים שם. וגם גלה דעתו, שרצונו היה לגלות תורה גם על כל המעשה הנאמר שם בענין הסבי דבי אתונא בתחלה ובסוף, איך התנהג רבי יהושע בן חנניה עמם, איך בא אליהם וכו', ואיך התנהג עמהם אחר כך. ודבר עמי קצת מענין המעשה הזאת הנאמר שם בגמרא בענין זה, והבנתי שיש לו חדושי תורה על כל זה. אך בעוונותינו הרבים בא השמש בצהרים ולא זכינו לשמע כי אם מה שנדפס תהלה לאל חי:

הפעם נודה את ה' בגילה ברנה, אשר זכינו לסים סבי דבי אתונא, דברים הסתומים וחתומים באלף עזקאין אין חכמה ואין תבונה, וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצא נלעג לשון אין בינה, נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עינא, מה אדבר והוא אמר ועשה אזנים לתורה הצפונה, עתה כפינו פרושות אל ה' בבקשה ותפלה ותחנה. ה' יגמר בעדינו להדפיס יתר המאמרים הנוראים, אשר גלה בהם דרכי עבודתו יתברך בדרכים נפלאים, עמודי שש מיסדים על אדני פז על כל פסוקי תנ"ך ועל כל דברי התנאים ואמוראים, גלילי זהב בתרשיש ממלאים, מפנינים יקרים ומפז מסלאים, בזכותם נזכה ללמד וללמד לשמר ולעשות ולקים את כל דברי תורתך אשר קבלנו מפי אדון כל הנביאים, ויקים במהרה בימינו ועלו בהר ציון מושיעים. אמן כן יהי רצון:

 

לב - אדני שפתי תפתח

(לשון רבנו זכרונו לברכה):

"אדני שפתי תפתח" (תהלים נ"א), והוא בחינת רקודין של חתנה. כי כל זמן שלא נתונה לזווג, היא אתקריאת נער בלא ה' (זהר בא דף ל"ח: ) גימטריא ש"ך דינים. וכד אתתקנת לזווג אתקריאת נערה בה"א, שנמתקין הדינין על ידי ה' אלפין של אהיה שבבינה, כמובא ב"פרי עץ חיים" שער עמידה. נמצא הכלה עדין בבחינות נער, בבחינות ש"ך דינים, וצריך להמתיקה ולתקנה, וזה נעשה על ידי רקודין. כי הרגלין הם בבחינות נצח והוד (פתח אליהו). והם נתנשאים על ידי הלב, הינו על ידי שמחת הלב. כנראה בחוש שעל ידי שמחת הלב מרקדין, כמו שכתוב גבי יעקב (בראשית כ"ט): "וישא יעקב את רגליו", ופרש רש"י: 'לבו נשא את רגליו'. ולב הוא בינה כמו שכתוב (שם) בינה לבא ובה הלב מבין. על כן צריך לכון ברקודים [להמשיך] האלפין שבלב על ידי הרגלין, להכלה שהיא בחינת חמש פעמים דין, גימטריא ש"ך, גימטריא נע"ר. ועל ידי אור הלב שנמשך לה, נעשית נערה בה"א, ונעשית ה' פעמים "אדני". וזה בחינת: "אדני שפתי תפתח", שעל ידי השפתים שהם נצח והוד נפתח ונמתק הכלה בבחינת זווג, ונעשית בחינת אדני, שהיא נערה, שהיא ראויה לזווג. וזה דאיתא במדרש (בראשית פרשה ע') כשנשא יעקב את לאה, בשעה שהיו מרקדין היו מזמרין היא ליא, לרמז ליעקב הא לאה. הינו כי לאה היא עלמא דאתכסיא (זהר ויצא קנ"ד), שהוא בחינת לב, כמו שכתוב (תהלים קי"ט): "בלבי צפנתי אמרתך". ומשם המתוק של הדינים, כשממשיכין ה"א מהלב. וזה הא לאה, שצריך להמשיך מלאה האלפין, כדי להמתיק ולתקן את הכלה: גם היו אומרים שהכלה שמה לאה, שעל ידי בחינות עצמה נמתקת: